רחלי סגל
רחלי סגל בת 37, נשואה ואם לשלוש. גרה בטלמון. לא תל-מונד. בין מודיעין לרמאללה יום ראשון 8.7.18 אין תגובות 931 צפיות

הצתה מאוחרת

התראת מנגל. ככה קוראים לזה אצלנו. כל שכן שמדליק מנגל בחצר, שולח הודעה בווטסאפ לכל השכונה עם המילה מנגל. זו לא הזמנה לשבת לאכול, למרות שגם זה קורה לפעמים. הרעיון הוא שכשריח העשן יגיע לאפינו, נדע מאיפה הוא בא ונוכל להכניס את הכביסה ולסגור חלונות. 


עוטף עזה. צילום: יגאל ברקת לפרויקט האינסטגרם #דרוםשחור

הנוהל הזה מתקיים כאן כבר כמה שנים כאקט של שכנות טובה, ובהקפדה יתרה אחרי גל השריפות בנובמבר 2016 כדי שנוכל להבדיל בין מנגל ופויקה לסכנה. מרגע שהרחנו אז את עשן ההצתה וראינו כמה קרובה האש לבתי השכונה, היו לנו חמש דקות להתפנות מהבית. יצאנו אמא ושלוש ילדות בפיג'מות, עם מעט מאוד ציוד שהספקנו לקחת לפני שחיילים דפקו בדלת ווידאו שניתקנו את הגז והחשמל, ושאנחנו רצות לאוטו. 


בתמונה למטה זה הרחוב שלנו. טלמון, נובמבר 2016 

אחר כך הרוח שינתה כיוון ואיימה על בתים אחרים, אבל אנחנו כבר היינו הרחק אצל סבתא. עשרות רבות של אנשים, והאיש שלי בתוכם, עמלו שעות ארוכות על כיבוי השריפה. רובם בלי ציוד מגן, נושמים את העשן לתוך הריאות. כשהאש התפשטה שוב בבוקר, נשרפו שני בתים ביישוב. החורש שהפך שחור עדיין ניבט אלינו בכל עלייה בכביש הביתה.
זו היתה שריפה אחת, לפני כמעט שנתיים, ולנו לא קרה בעצם כלום. אבל הזיכרון הזה, של הבריחה מול השמיים המוארים בכתום, עם שלוש ילדות קטנות, בעל שנלחם באש, בית שנשאר מאחור -  לא לגמרי עזב אותי. וכנראה שלא רק אותי.
מתוך המקום הזה, אני לא מצליחה להבין איך שורדים היום תושבי עוטף עזה. איך עומדים ב-100 ימים של שריפות קרובות כל כך, מאיימות כל כך, כשכיפת ברזל לא יכולה לעזור. איך נושמים את האוויר, איך לא יוצאים לחורשה הקרובה למרות שחופש גדול, איך מתדרכים ילדים שלא להתקרב לבלונים ועפיפונים.
איך לא עוצרים את זה.


יער בארי לפני חמישה חודשים והשבוע. צילום: אלישבע פנקר לפרויקט האינסטגרם #דרוםשחור

אני לא מומחית ללוחמה בטרור ואולי יש פתרונות טובים משלי, אבל להבנתי לעצור את זה, לא אומר שצריך בהכרח עוד מבצע צבאי מסוכן. מנופי לחץ אחרים קיימים.
אם משאיות עמוסות סחורה עדיין זורמות לעזה במעבר כרם שלום (חוץ מחצי יממה כששרפו את המעבר עצמו), אם החשמל עדיין זורם לרצועה, אם סטודנטים לרפואה מעזה עוברים התמחויות בישראל, אם מתפללים עזתים זוכים לעלות להר הבית, אם האסירים שלהם בבתי הכלא בישראל זוכים לביקורי משפחות ושלל פינוקים - זה אומר שיש הרבה מה לעשות נגד הטרור החמאסי.
לא צריך לחכות להרוגים. הנזק הסביבתי עצום, הנזק הפסיכולוגי איום (השריפה נגמרת אבל השחור בעיניים נשאר), הנזק ההרתעתי, אחריתו מי ישורנה.


 צילום: בר חיים לפרויקט האינסטגרם #דרוםשחור

צעקת תושבי העוטף כנראה אינה נשמעת חזק מספיק, אז תפקידנו מהצפון והדרום הרחוקים, מהמרכז, מיו"ש - לצעוק איתם יחד. המציאות הזאת בלתי אפשרית. למציאות הזו צריך לשים סוף. ומעמדת כוח.
זה נכון לשריפות וזה נכון לסוגיית השבת אברה מניגסטו והבאת אורון והדר לקבר ישראל.
יש למדינה שלנו כוח. לא צריך לשחרר מחבלים, לא צריך לחתום על הסכמי כניעה מבישים.
צריך רק להיזכר איך מנצחים.

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
אין תגובות לפוסט זה