תמר אסרף
תמר אסרף נשואה לאייל ואמא לחמישה ילדים, גרה בישוב עלי שבבנימין. יום רביעי 30.1.13 2 תגובות לפוסט 20568 צפיות

בכי-רות

אם יש משהו שעיצבן אותי בבחירות האלו זה הבכי שאחרי. אולי יהיה נכון לומר: הבכיינות המתנשאת, של חלק אמנם קטן אבל בהחלט מרעיש של חבריי לגוש.

"אכזבה", הם התבכיינו בראש חוצות. קיבלנו רק 11 מנדטים (אחר כך זה הפך לרק 12), הבטיחו לנו 15 ואפילו 19 מנדטים. שתו לי ואכלו לי את הקולות, הם המשיכו. ואלה רק חלק מהתגובות שהגיעו תחת ההלם הראשוני. כשהוא חלף הגיעו התגובות השקולות - "טיפשים", "הציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם", השכיל אחד מהם להעלות סטטוס בפייסבוק. "רדודים, אנשי האח", המשיך אחר.

עוד ועוד מחמאות מעומק הלב לחבורת נבובי המוח וקטני הערכים שאכפת להם רק מעצמם ומגברים חתיכים ולכן הם הצביעו ללפיד. "הוא יתרסק, הממשלה איתו תתרסק, מי שבא בקלות באותה הקלות יעלם", איחלו אחרים.

בקיצור, שוב הציבור המטומטם לא למד כלום, שוב לא הקשיבו לנו, שוב אכזבו ודפקו אותנו. המחשבה הראשונה שעלתה לי בראש אחרי מצעד הבכיינות, הייתה כיצד הם היו מגיבים אם "הבית היהודי" היה מקבל 19 מנדטים. אלו מחמאות היה מקבל אז הציבור הישראלי? האם אותם אידיוטים היו הופכים אז לגאונים? האם אז העם אמר את דברו והוא יודע מה הוא אומר? איזו חוצפה זו לחלק ככה ציונים למי שחושב אחרת ממני. איזו קטנות זאת לחשוב שמי שמצביע ליש עתיד אכפת רק מהעתיד של עצמו. איזו חוצפה זו להגיד שרק העיניים היפות של יאיר לפיד הביאו לו כל כך הרבה מנדטים.

ומה זו האכזבה הזו? מי זה שהבטיח לכם? מינה צמח? או שאולי זה בכלל הקב"ה שכזכור פעיל בבית היהודי ואין סיכוי שאולי הוא גם פעיל בעוד מקומות כי כידוע הוא עובד רק אצלנו. כך הובטח.
חוסר היכולת הזה לעצור רגע ולחשוב, למה המציאות נראית כפי שהיא נראית, אלו מהלכים אדירים מתרחשים כאן; התגובות הצפויות כל כך של אלו שלא חשבו לרגע מה כוחו של עם שקם בבוקר ורוצה עתיד אחר; הזלזול במי שחושב אחרת ממני, ברצונות שלו, בתקוות שלו, בשאיפות שלו - מי שלא יקשיב להם יגלה מהר מאוד שהוא זה שנשאר מחוץ לתמונה.
זה חוסר ההבנה הבסיסי שיש כאן במדינה המון אנשים שרוצים לראות שינוי כלכלי, שינוי חברתי ובעיקר פתרון מדיני. אנשים שרוצים באמת, לטובת העתיד של המדינה הזו, להקים מדינה פלסטינית. אנשים שחושבים אחרת מאיתנו וזו זכותם להצביע ולהשפיע.

אסור לנו להתעלם מהם, אסור לבטל את דעותיהם. נהפוך הוא, צריך להקשיב ולהבין מה המנוע שדוחף אותם, מה הם באמת רוצים, ואז ורק אז נוכל להבין איפה נמצא הלב של עם ישראל. רק עם הלב של עם ישראל אפשר לפעול, ומי שלא מבין את זה חוטא בגאווה, ובעיקר מפספס בגדול.
הוא מפספס את עם ישראל, הוא מפספס את מדינת ישראל, אבל הוא בעיקר מפספס לדעתי את מי שנתן תורה לישראל או ליתר דיוק לעמו ישראל. לכולם.

קצת ענווה חברים יקרים, קצת סבלנות, קצת הערכה על הט(ו)ב שקיבלנו, והרבה כבוד גם לאלו שבחרו אחרת מאיתנו. והכי חשוב - די עם הבכיינות הזאת כל פעם אחרי הבכי-רות.

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
2 תגובות לפוסט זה
טל (אורח) הגיב ביום רביעי 30.1.13

כל הכבוד יקרה! מסתבר שהבכיינות נמצאת בכל מקום..אולי זה הטבע האנושי? לקטר.....
מסכימה עם כל מה שכתבת ובכלל לא משנה למי הצבעתי.. :)

הגב
אנונימי (אורח) הגיב ביום שני 4.2.13

מסכימה...רצון העם זה הרצון של כולם!כל הכבוד!

הגב