הילה לוקסנבורג
הילה לוקסנבורג הילה לוקסנבורג, 29, מאמנת אישית ומלווה קבוצות ובודדים לשינויי הרגלי אכילה ולהעצמה אישית יום חמישי 28.2.13 7 תגובות לפוסט 21357 צפיות

אני והכותל על מדרגות הרבנות

 

 

רחבת הכותל. קבוצת נשים, חלקן עטופות בטליתות, רחמנא לצלן, פוצחות בשירה ובריקודים אל עבר הרחבה. לעזרת הנשים כמובן. לא די שהעזו להיכנס כך אל תוך שטח הרחבה, אחת מהן גם שרה בקול רם, מה שעורר את זעמם (ואולי גם את יצרם) של הגברים בעזרה הסמוכה. סוף הסיפור ידוע לכולנו - המשטרה מגיעה לטפל בקבוצת פורעות החוק ועשר מהן נעצרות.

אני לא מכירה את קבוצת "נשות הכותל" המדוברת, והאמת, היא גם לא ממש מטרידה או מעניינת אותי. אבל הסיפור הזה תפס אותי, ולא, לא מהפן הפמיניסטי של העניין. אני מודה, אני רחוקה מלהיות לארה קרופט של שוויון מלא בין נשים לגברים (אם כי לא הייתי מתנגדת לעשות זאת בדמותה של אנג'לינה ג'ולי), וגם לי מתפלקת לא פעם האמירה חסרת הסבלנות "אישה" למראה רכב המנסה לחנות מולי או מאט את התנועה.
הסיפור הזה תפס אותי כי הוא גרם לי לחשוב על אותו הכותל. על החיבור שלנו אליו כעם ועל החיבור האישי שלי כלפיו.

אני והכותל מנהלים כבר תקופה ארוכה יחסים אמביוולנטיים. זה נכון שאני לא משהו בניהול מערכות יחסים, אבל לטעמי יש גם לכותל עצמו חלק לא מבוטל במורכבות של מערכת היחסים הזו.
אני והכותל זו לא אהבה ממבט ראשון. אף פעם לא הייתי מאלו שעומדות מול אבני הכותל, מתרפקות עליהן בערגה, לוחשות כמה מילות תפילה וחוזרות בהליכה אחורה כדי לא להפנות את גבן אל הקיר המקודש. אף פעם לא חוויתי מול הכותל חוויה רוחנית יוצאת דופן.

היחסים בינינו התפתחו עם הזמן. כנראה שהייתי צריכה להתבגר קצת כדי להסתכל לו בגובה העיניים. זה קרה בטקס הממלכתי הרשמי בערב יום הזיכרון לחללי צה"ל. שם למעשה נוצר הקליק הראשון בינינו. פתאום באותו ערב, בעומדי על הרחבה לבושה במדים, מוקפת במשפחות שכולות מכל קצוות האוכלוסייה הישראלית ומתבוננת על הקיר הדומם - זה פשוט קרה. הכותל קיבל משמעות לאומית עבורי, ופתאום הכל היה ברור לי. כנראה שתפאורה נכונה ופסקול מתאים תמיד עושים את העבודה.

לאחר השירות הצבאי התחלתי לעבוד כמדריכת טיולים בעיר העתיקה בירושלים. כחלק מהאתרים בהם עבדתי, החלטתי לנסות להתקבל גם להדרכה במנהרות הכותל. הופתעתי לגלות שהתקבלתי, לאור העובדה שהייתי הבחורה החילונית היחידה בכל יום המיונים.
בקורס ההכשרה שארך כשבועיים קרה המשבר הראשון שלנו כזוג - אני והכותל, שם גיליתי את חמותו.
פתאום הבנתי שזה לא רק אני והוא מול כל העולם. זה אני, הוא ורב הכותל. השילוש הקדוש.
רב הכותל, שעומד בראש הקרן למורשת הכותל המערבי, עמד מולנו ונאם בלהט: "מי שלא מרגיש שהוא פה בשליחות של ריבונו של עולם שייקח את הדברים שלו וילך הביתה, הוא הגיע למקום הלא נכון", אמר רב הכותל.
שליחות? של ריבונו של עולם? איזה עולם? איזה ריבון? לא הבנתי על מה הוא מדבר.
כאילו כדי להעמיד אותי במצב של מבוכה מוחלטת חזר הרב שוב על הדברים, והפעם בקול רם יותר.
הדבר האחרון שהרגשתי היה שאני בשליחות של ריבונו של עולם. הייתי שם מקסימום בשליחות של עצמי.
פתאום, תוך כדי השיחה, הרגשתי שלקחו ממני את הכותל. חמותו מנהלת את חייו וכך היא תנהל גם את חיינו הזוגיים.
המשבר ביני לבין הכותל העמיק עוד יותר כאשר עבדנו ונבחנו על מערכי ההדרכה שלנו באתר, שם הגבילו אותי בתכנים או אמירות שמכובד או לא מכובד לומר מול אבני הכותל. ואני חשבתי שאני והכותל מכבדים אחד את השני ומרגישים מספיק קרובים כדי לדבר על הכל.
כל זה כמובן אחרי שהולבשתי בחצאית העוברת את הברך, חולצה עם שרוולים שעוברים את המרפק, והנזם שלי שהורד - כן, הנקודה הקטנה הזאת שעל האף שלי.

לא שלא אהבנו, אני והכותל. הייתה בינינו באמת אהבה גדולה. אבל באיזשהו שלב, כשהחמות נכנסה לעניינים, הרגשתי שאני הולכת ומאבדת את עצמי בתוך הזוגיות הזו.
אז החלטתי שכדאי שניקח הפסקה. אני הפסקתי את עבודתי באתר המנהרות, והוא, אצילי כתמיד, החליט שהוא נשאר ומחכה לי.
והוא באמת חיכה. תקופה ארוכה. עד שחזרתי לביקור, כדי להציץ בו שוב. בכניסה קיבלו את פניי בחורות אדיבות שהציעו לי בגד נחמד כדי לכסות בו את עצמי. "דווקא אני מאד מרוצה מאיך שאני לבושה", ציינתי בפניהן. הרי באמת השקעתי מחשבה במה ללבוש, כמו לפני פגישה ראשונה עם האקס. זה לא עזר לצערי, והן המשיכו להציע לי ללבוש צעיפים למיניהם. "תראי, קצת חם לי. זו לא ממש העונה לצעיפים", ניסיתי שוב. אבל ללא הצלחה.
רציתי לצעוק לה: תקשיבי, אני מכירה את הכותל, והוא אוהב אותי בדיוק ככה, כמו שאני! אבל שום דבר לא עזר.
אז לילה אחד, כשהייתי בסביבה, החלטתי לקפוץ שוב. הבחורות לא היו, ושרר במקום שקט שגרם לי להרגיש כמו באותו ערב על מדים מולו. רק אני והוא מול כל העולם.

מאז יש לנו פגישות טובות יותר ופחות, ואפשר לומר שאני חיה בשלום עם היחסים המורכבים שלנו.
לפעמים אני מגיעה אל הכותל ומרגישה חיבור גדול. כאילו זה רק אני והוא על הרחבה הזאת. ולפעמים אני מרגישה כל כך לא שייכת עד שהתחושה היא כאילו הגעתי לבקר באתר דת זר כחלק מסיור תיירותי במדינה אחרת.

בואו נודה באמת, אף פעם לא באמת שחררנו את הכותל. הוא כבוש היום יותר מאי פעם.
ההליכה אל הכותל הפכה מסועפת, מלאת צעיפים ומחיצות ההולכות וגבהות עם השנים; אנשים לא באמת יכולים להתחבר לכותל בדרכם, והוא הולך ומאבד את הסמליות הלאומית שבו.
וככל שהסממנים הדתיים גוברים על הסממנים הלאומיים - אנו מאבדים את הכותל. כולנו.
אז אני והכותל ברבנות כבר תקופה ארוכה, לא בתהליך גירושין חלילה, אלא עם תיק פתוח לשלום בית. אני רק מקווה שבסופו של יום מיעוט של אנשים עם לב של אבן לא יגברו על אותם אבנים עם לב אדם.

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
7 תגובות לפוסט זה
שלום קולין, אפרת (אורח) הגיב ביום חמישי 28.2.13

הילה יקרה
עונג היה לי לקרוא היום מאמר זה שפורסם במקור ראשון. אני מזדהה עם כל מילה שכתבת. לצערי, את צודקת בכך שיש אנשים המנכסים לעצמם את נכסי התרבות של עמנו. לעיתים דומה עלי שאף על בורא עולם אנשים אלו משתלטים. זה חלק מהתהליך של קשרי דת ומדינה ותוצאותיהם. אבל אשמים אנו בראותינו זאת ללא כל תגובה מאיתנו. היית לפה לתחושתי הפנימית. תודה לך על כך.
אולם, במאמרך הקודם שפרסמת בבלוג זה כתבת: "בחברה בה גדלתי ישנה אקסיומה מאד ברורה- אם אינך דתי הינך בהכרח אדם פחות טוב". אני חלק מחברה זו, אך כלל וכלל אינני חושב כך אלא ההפך. פגשתי הרבה אנשים שאינם "דתיים" והתנהגותם בין אדם לחבירו כולל בתחום הכספי תיתן להם כרטיס כניסה ישיר לגן עדן, דבר שכלל אינני בטוח לגבי הרבה רבנים הנושאים שם שמיים בפיהם. ויש רבים באפרת שחושבים כך. אז מדוע להכליל ?
אלא שלצערי הצעקנים צועקים שהם מדברים בשם אחרים. אז בפעם הבאה שמישהו אומר בנוכחותך שהוא "יודע" מה אנשים חושבים, בקשי ממנו את הדף עליו חתמו "אחרים" שנותנים לו הרשאה לייצגם. אבל אנא, אל תשימי בפי זולתך דברים שלא אמרום.
שבת שלום
שלום קולין, אפרת.

הגב
רימה טסלר (אורח) הגיב ביום שבת 2.3.13

היי הילה,כתבה מעניינת וכל כך נכונה. לצערי הרב הדת גוברת עלינו לא רק בכותל.תראי מה קורה כשמתגרשים, מה קורה כשאני הולכת לבקר רופא שהמשרד שלו נמצא בלב שכונה חרדית,בגן של הילד שלי שהגננת היא דתיה והילדים לא כולם. בקיצור אני חיה את זה יום יום.אני עוקבת אחרי הכתבות שלך ואוהבת את הכתיבה שלך.את בא ממשפחה של אנשים עם לב זהב ,אוהבת את כולכם.....

הגב
רחל דביר (אורח) הגיב ביום ראשון 3.3.13

שלום הילה, את כותבת מקסים ומעבירה את תחושותייך בצורה מדהימה! גם אני מדריכה במנהרות הכותל ומסכימה איתך לגמרי שדברי הרב לא היו במקום. יש משהו קטן שמפריע לי בתור אחת שעובדת שם, כן אני לא אוהבת בכלל את הצורה שבה הבנות מגישות את הצעיפים וכו׳ ומצד שני קשה לי עם זה שבארץ שלנו אנחנו לא יודעים לכבד מקומות קדושים אני חלילה לא אומרת עלייך שאת לא מכבדת זו ממש לא כוונתי! אלא שהרבה פעמים אני רואה ושומעת אנשים שאומרים שהכותל זה הבית שלי ואני אבוא איך שבא לי וזה נכון אבל זה גם לא נכון כי הכותל לפי המסורת של העם שלנו הינו מקום קדוש ולמקומות קדושים מתייחסים אחרת ומתלבשים אחרת. כשהולכים לסעודה מלכותית אצל מלכת אנגליה מתלבשים אחרת, יותר מכובד, גם בכנסת אסור ללבוש ג׳ינס כי בכל העולם זה נחשב לפחות מכובד... יש כללי לבוש בכל העולם לגבי כניסה למקומות חשובים וקדושים הלוואי ובארץ היינו מבינים את זה.

הגב
טל (אורח) הגיב ביום רביעי 6.3.13

הילה יקרה,
אני מאד אוהבת לקרא את הפוסטים שלך. גם את של חברותייך. אני לא חלק ממגזר המתנחלים או הדתיים ובכל זאת אני מחוברת בכל נימי נפשי ליהדות ולאהבת ארץ ישראל על כל חלקיה. אני חושבת שאתם, המתנחלים, דתיים וחילוניים, מסכנים את עצמם כדי שכולנו במרכז נוכל לישון בשקט.
אהבתי מאד את הפוסט הזה, כמו את האחרים. אני מזדהה, כתמיד , עם דברייך!
אבל אני רוצה לנצל את הרגע הזה שבו אני כותבת כדי לומר לך משהו בתקווה שתעבירי אותו גם לשאר הבנות הכותבות. כמעט ולא הגבתי לפוסט הזה. ומדוע? אני קוראת את כל הפוסטים שלכן מיום שייסדתן את הבלוג. כאמור אני מאד אוהבת אותו. פעמים רבות אתן נוגעות לי בלב ואז אני מגיבה. כותבת מה דעתי ולעיתים מנסה לחזק.
מעולם לא קיבלתי תגובה חזרה!
בלוג למרות מה שכותבים הוא לא כתיבה בלבד. הוא מערכת יחסים. ובמערכת היחסים הזו אני מרגישה שאני משקיעה את זמני בלהגיב אבל בצד השני אף אחד לא מקדיש חצי דקה כדי לומר לי ולכל מי שמגיב בבלוג הזה, תודה.
יש לי בלוג משלי. בכל פוסט יש בין 30 ל 50 תגובות. קצת יותר מאשר כאן. ובכל זאת, מעולם לא קרה שמישהו הגיב לי ולא קיבל התיחסות. אפילו רק "תודה שהגבת", "יום נעים" וכו'...
מי שמכבד אותי ובא להתארח בביתי, בבלוג שלי, מן הראוי שאתן לו כבוד חזרה ואברך אותו בבואו או בלכתו.
בכל פעם לאחר שהגבתי כאן, חזרתי ובדקתי...כלום.... לא ראוי, ובעיני לא יפה.
לבלוג שלכם יש את היכולת לאחד, להסביר, ללמד, גם אנשים שלא מהסביבה המידית שלכן, אז קבלו את הקוראים שלכן בכבוד וכולנו נרוויח.
אני אמשיך לקרא בבלוג המצויין הזה, בתקווה לקבל גם תשובות.
לחייך, לחיי הבלוג, ולחיי הכותל שנמצא בליבות כולנו.
טל

הגב
הילה לוקסנבורג
הילה לוקסנבורג הגיב ביום ראשון 17.3.13

טל יקרה,

תודה רבה לך על תגובתך.
אני קוראת בעיון את כל התגובות שנכתבות ואני בטוחה שגם חברותיי.
חוסר התגובה שלנו לא נובע חלילה מחוסר התייחסות.
אני מאד שמחה שאת קוראת את הבלוג שלנו ועוד יותר שמחה שאת אוהבת ומתחברת. בדיוק לשם כך הוא הוקם.
קיבלתי את הערתך ואשים לב לכך יותר בהמשך. כמו כן אעביר גם לחברותיי. הרגישי את עצמך בבית בכל מקרה! :)

חג שמח יקירה

הגב
גליה צורי (אורח) הגיב ביום ראשון 26.5.13

בס"ד

מאוד מזדהה עם הדרך האישית שלך להיפגש עם הדברים. כולל הכותל. לי כחוזרת בתשובה לקח שנים וגם היום אני יודעת שכל מפגש יהיה איך שיהיה. לפעמים מפגש אוהבים מטורף ולפעמים תחושת ריחוק וניכור או צער/ כאב/ זעם על שאנחנו מסתפקים בכותל ולא משתוקקים למה שמעליו.
הדיאלוג האישי הכן שלכם עם הדברים, כולל עם פסח- הוא לב העניין. תודה ששיתפת

הגב
משה (אורח) הגיב ביום שבת 19.10.13

היי קולין אפרת
אהבתי את תגובתך
יש לי שאלה אלייך , אפשר?

הגב