מוריה תעסן מיכאלי
מוריה תעסן מיכאלי בן זוג אחד, שני תארים ושלושה ילדים, לאו דווקא בסדר הזה. מתנחלת, פמיניסטית, אמא, אשה, לאו דווקא בסדר הזה. בת שלושים, במקור מעפרה, כעת בגבעת הראל. יום ראשון 3.3.13 3 תגובות לפוסט 30199 צפיות

לא זיהיתי אותה

לא זיהיתי אותה, את הבחורה הזאת במסיבת פורים. אם כי היא הייתה לי קצת מוכרת. הסתכלתי עליה שותה מדי פעם יין, ושמחתי איתה שהיא משוחררת. ראיתי איך היא רקדה בשמחה עצומה ובקלילות מדהימה, והתפעלתי מכך שהיא אפילו פיזזה במרכז המעגל מבלי לחשוב מה האחרות יחשבו או יגידו. היא באמת נהנתה מכל רגע.

לאו דווקא בגלל הדי-ג'יית - זו יכלה לשחק במערכון על מסיבות פורים למתנחלות מבלי להתאמץ בכלל, אם בגלל מילות הנקמה שהודגשו בשיר על שמשון הגיבור, אם בגלל 'ניחמון' ה"גאנגם סטייל" ושירים אחרים (ר' נחמן מברסלב לא היה מדמיין), או פשוט בגלל שלא שתקה כמעט אלא הנחתה את הרוקדות למה להתכוון, אל מי להתפלל ומתי.

אבל הבחורה הזו התעלמה מהכל. היא רקדה עם עצמה ועם אחרות, במעגלים או ביחידות, עם נשים מוכרות וכאלה שאינן, ועם כולן היא הצליחה פשוט לשמוח. כן, היא הייתה שמחה. אבל לא רק, בעיקר משוחררת. ולכן לא זיהיתי אותה.

לרגע אחד היא הייתה לי באמת מוכרת כשכשלה אל שולחן השתיה והקרקרים, ונבוכה כששתי נשים נגשו לעזור לה והסתכלו אחת על השניה במבט מרחם על השיכורה הזו שאפילו לא מסוגלת להגיע לשולחן היין בשלום. אז, המבט שלה היה לי מוכר - הבושה, מה חושבים עליי? איך יסתכלו עלי מחר במכולת ובאסיפת גן הילדים? והרי היא בכלל לא כשלה, היא פשוט לא רצתה שהגרביים שלה יתרטבו בשלולית שהצטברה ליד השולחן. באמת. אבל המבט הזה עבר לה מהר והיא חזרה לפזז עם כולן.

חשבתי עליה ביום שאחרי. היא עלתה במחשבתי כשהתעוררתי מוקדם להספיק לקריאת מגילה בטרם היום העמוס. חשבתי עליה שוב בין משלוחי המנות וההכנות לסעודה, והתרכזתי בה בזמן סעודת הפורים כשהייתי עסוקה בלהניק ילד אחד, למדוד חום לשני, לדאוג שכולם אוכלים ולנסות לעזור גם למארחת המקסימה שבביתה סעדנו. על אף שזה יכול להישמע ככה, לא קינאתי בה. הייתי מאושרת לראות את הליצן הקטן שלי מחלק משלוחי מנות, התחממתי מחיוכיו של התינוק, וחייכתי בעצמי למחמאות על משלוחי המנות שלי. אבל היה בה משהו כל כך אחר, שעורר בי געגוע.

נפגשנו על התפר. בלילה כשהיא חזרה מהמסיבה היא עדיין הייתה עליזה ופטפטה הרבה. בעיקר על הנושאים הללו שבין אמהות לעצמיות, ואני כבר התחלתי להגיע וחשבתי על המשימות למחר, על הבצק שתופח עכשיו ועל השעות שבהן תהיינה קריאות מגילה. נפגשנו שם על קו התפר ושוחחנו, ניסינו להבין האם אמנם אנו אחת. אני סיפרתי לה שהשחרור הזה זר לי. שכשאני רואה בחורה כמוה אני רוצה לכבול אותה רק לרגע לאחת משלשלאותיי כדי שתראה כמה זה נפלא. היא לעומת זאת סיפרה לי שכל אשה שהיא ראתה במסיבה כשבטנה הולכת לפניה והיא בהיריונה הראשון, העמידה לה דמעות בעיניים. היא אינה יודעת בדיוק מדוע.

ואז הבנו יחד כי אלו לא היו דמעות של קושי או של עצב. רצינו לחזור לשם יחד, לאותן ההיריוניות, לחבק כל אחת מהן חזק חזק ולספר להן שבשנה הבאה הן לא יצליחו להיות כאן לחלוטין. הן יתהו אם החלב שהשאירו הספיק ליונק, אם האב האחראי יידע מה לעשות ובכלל האם וכיצד הן ישלימו את שעות השינה היקרות האלה שמתבזבזות להן במסיבה.
אבל רצינו גם להגיד להן שהטוב ביותר עוד לפניהן. שכשהן יחזרו הביתה ויסתכלו על העולל הישן, אולי גם הן ישלחו הודעה לחברה מהמסיבה שמספרת שהן באמת מאושרות, והן באמת רוצות להיות האמא הטובה ביותר שאפשר, אבל פשוט לא רק זה.

בעיקר רצינו להגיד להן שהן יהיו משהו שונה לחלוטין, ואנו מקוות שהן עדיין יזהו את עצמן.

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
3 תגובות לפוסט זה
רחלי (אורח) הגיב ביום ראשון 3.3.13

מוריה יקרה, "פשוט לא רק זה" - וכמה זה מסובך לנו. כתבת מקסים.

הגב
רחל שוורץ
רחל שוורץ הגיב ביום חמישי 7.3.13

מרגשת. תודה.

הגב
טל (אורח) הגיב ביום שישי 8.3.13

איזה פוסט מרגש!
נהדר!

הגב