הילה לוקסנבורג
הילה לוקסנבורג הילה לוקסנבורג, 29, מאמנת אישית ומלווה קבוצות ובודדים לשינויי הרגלי אכילה ולהעצמה אישית יום ראשון 31.3.13 3 תגובות לפוסט 14955 צפיות

פסח כהלכתי

 

תמיד שנאתי את פסח.
עוד לא הספקתי להשיל מעליי את התחפושת של פורים, וזה כבר התחיל.
לא די שגדלתי עם אמא חולת ניקיון, גרתי כל חיי מעל סבתא שהפכה את הניקיון לאידיאולוגיה של ממש.  יום למחרת פורים היא כבר היתה תופסת אותי לשיחה צפופה: "הילה, תראי, פסח זה אוטוטו, אני ממש מבקשת ממך, אין יותר להניח דברים לא במקום, אין יותר לאכול על הספה ואין לעשות פה מה שרוצים. זהו, החגיגה נגמרה".
לפעמים בא לי לומר לה: סבתא, אלה הנהלים בבית כל השנה, מה חדש בעצם? אבל היא כל כך אוהבת לעמוד מולי באסרטיביות עם מבט רציני ולשאת את נאומה, עד שאף פעם לא היה לי לב להגיב לה בציניות אופיינית.

המעבר מפורים לפסח תמיד היה עבורי לא קל. בן רגע אנו מכניסים את התחפושות, מפסיקים את המוזיקה, משלוחי המנות יורדים לחצי התורן ומועברים למשכנם החדש - פח הזבל, סבתא נושאת את נאומה, ואנו, בטקס חגיגי, הוזהרנו מפני הבאות כדת וכדין. זהו, אפשר להיכנס לנוהל פסח באופן רשמי.

בשלב הזה מתחילים לקרות בבית דברים מוזרים - ספרים מנוערים, בגדים מקופלים מחדש בארון, חומרים כימיים עפים בבית כאילו מדובר באיזו מעבדה ניסויית, כוויות על הידיים כתוצאה מניסוי שהתפקשש, נייר כסף מכסה את כל השיש במטבח, קניות, ועוד קניות, סט צלחות חדש, סכו"ם, כוסות, סירים, ערימות של זבל, עוד קצת כימיה, עוד כוויה, עוד קופסה שמרוקנים וממלאים שוב, ערימות של כלים חד פעמיים, הגעלה, ביעור, נוצה ויעה מסתובבים בבית לחפש פירורי לחם, מדורות ענק, מכירה של החמץ לאיזה ערבי ( ועוד רוצים להפריד ביננו), הכנת סלטים שאורכת כמה ימים כמו בבית ספרדי טוב, מברשות שיניים מוחלפות, ריבים עם כל יתר המשפחה - אצל מי עושים את החג, מי יבוא, מי ילך, מי יכין מה, קטניות, לא קטניות, ספרדים אשכנזים, צעקות, אנחות ייאוש, וכמובן, בכל שנה מחדש, מגיעה ההכרזה ש"בשנה הבאה עושים חג בבית מלון".

וכך, עם חלומות על בית מלון אנו מגיעים לליל הסדר עייפים ומיואשים, אין לנו כוח לא לאחד עשר כוכביא ואפילו לא לחד גדיא, והדבר האחרון שאנו חוגגים על השולחן זה את החירות שלנו.

לפעמים אני חושבת לעצמי שאם אלוהים מסתכל עלינו עכשיו הוא באמת לא יודע אם לבכות או להיקרע עלינו מצחוק.
מה קרה לנו? איך איבדנו את המהות של הדברים? איך שוב, כל פעם מחדש, אנו מקדשים את הטפל וזורקים לפח יחד עם משלוחי המנות את העיקר?
במה אנחנו עסוקים כל כך בחג הזה? להוציא את הפירורים מהספרים? לוודא שהכלי נכנס למים בטמפרטורה מסוימת? עד איזה גובה מגביהים את הצלחת? עד איזו שעה ניתן לחפש פירורי לחם עם נוצה בבית? מצה שמורה? כוס חמישית? הלל הגדול? לחטא את הצנרת של המים ואפילו להחליף אותה אם אפשר? לאחל לכולם חג כשר?
 

אני לא יודעת אם בני ישראל אכן יצאו ממצרים או לא, אם אלוהים אכן הרג את כל הבכורות וקרע להם את ים סוף. האמת, זה גם ממש לא מעניין אותי אם זה קרה או לא. מה שחשוב בעיניי, ומה שמפליא אותי, זה שהעם שלי סחב איתו את הסיפור הזה, הזוי ככל שיהיה, אלפי שנים, מדור לדור. עוד סבא שסיפר לנכד, שסיפר לנין, שסיפר לבן, וככה אלפי שנים - אבות מספרים לבניהם את אותו הסיפור. אולי היו כמה שקצת נסחפו עם תיאורים, אולי היו כמה ששמטו פרט או שניים, אבל בסופו של יום הנה אנחנו עומדים כאן היום ומספרים את אותו סיפור - על היום בו יצאנו לחירות, על היום בו נהיינו לעם, על היום בו התחלנו לעצב את דרכנו, כפרטים וכקבוצה, על היום בו באמת קיבלנו עצמאות.
זו המשמעות האמיתית של פסח עבורי - להמשיך ולהעביר את הסיפור הזה הלאה, לשאול את עצמי מהי חירות אמיתית, כעם, כחברה וכאנשים פרטיים.

הרבה שאלו אותי בימים האחרונים אם אני שומרת פסח כהלכתו.
בעיניי, אני שומרת פסח הכי כהלכתו שאפשר. מתרכזת בעיקר ושמה את כל השאר מאחור.
לא מעניינים אותי הפירורים שיכולים להיות בתוך הספרים, ואני גם לא רואה שום סיבה לא לשתות מהכוסות אצלי בבית. אבל בעיקר אני מוצאת את עצמי מתעסקת בשאלה מהי חירות ואיך אני יכולה להגיע אליה. איך כולנו יכולים.

אה, וכמובן גם לקנות בגד חדש לחג. כי איך אפשר בלי?
 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם.

הוסף תגובה
 
3 תגובות לפוסט זה
טל (אורח) הגיב ביום שני 1.4.13

כייף של פוסט! כרגיל :)
ועוד דקה יום העצמאות.....

הגב
הילה לוקסנבורג
הילה לוקסנבורג הגיב ביום שני 1.4.13

תודה טל!
חכי עם יום העצמאות.. אני עדיין בחגיגות המופלטות

הגב
מירי מעוז-עובדיה (אורח) הגיב ביום שלישי 2.4.13

הפוסטים שלך תמיד מצליחים להעלות לי מבט מהורהר וחיוך גדול בו זמנית...

הגב