הילה לוקסנבורג
הילה לוקסנבורג הילה לוקסנבורג, 29, מאמנת אישית ומלווה קבוצות ובודדים לשינויי הרגלי אכילה ולהעצמה אישית יום ראשון 14.4.13 4 תגובות לפוסט 22536 צפיות

להתראות נעורים שלום אהבה

 

 

הכל קרה מהר כל כך. עוד לא עבר יום מרגע ניתנה הפקודה ואני כבר מוצאת את עצמי עמוק בתוך המולת הקרב.

מבחינתי מלחמות זה היה משהו ששמור להיסטוריה, מהדברים שאתה נוהג לשנן; לזכור את השנים, את הסיבות לפריצתה ואת שמות המבצעים השונים - כהכנה למבחן בתולדות עם ישראל או בקורס הקצינים; והנה פתאום אני גם במלחמה כזאת. לא מעצר, לא עוד הפרות סדר סביב הגדר, לא תגב"צ. מלחמה, אשכרה מלחמה.

תוך כמה שעות ואנחנו כולנו בשטחי הכינוס, טנקים מתחילים להיכנס פנימה לתוך לבנון, ואני עסוקה בלהבין את פקודת המבצע, לוודא שאני יודעת מי ארבעת החיילים הנמצאים על כל טנק, להיפרד בחטוף מנבו, בעלי לעתיד, שמפקד על אחת הפלוגות בגדוד. עוד לא הבנתי איפה אני ומה קורה וכבר אני מקבלת את העדכון הראשון על טנקים שחטפו נ"ט. זהו זה, זה ממש קורה. אני יוצרת קשר עם הכוחות בשטח כדי להבין מי נפגע ומה מצבם, במקביל עוקבת אחרי טנקים נוספים שנכנסים פנימה, ומנסה לעכל את הרעיון שאני והקטיושות הולכות לבלות זמן רב יחד במהלך התקופה הקרובה.
בין קטיושה לקטיושה, ובין דיווח לדיווח, ראיתי אותך. החיוך תמיד היה חלק בלתי נפרד מהפנים שלך, וזו בעצם הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותך בלעדיו. התקדמת לעברי עם פנים מבוהלות. "הילה, שמעתי שטנקים שלנו חטפו נ"ט. מי נפגע? מה מצבם? בבקשה תעדכני אותי מה קורה". בזמן שדיברת שמתי לב שאתה רועד כולך. עזבתי את הכל ולקחתי אותך הצידה, התיישבנו יחד על אחד הסלעים שבסמוך לטנק שלך."יוני, אל תדאג, כולם בסדר. כמה חיילים חטפו קצת כוויות ורסיסים, הם מפונים עכשיו לבית החולים. דיברתי איתם בטלפון והם נשמעים בסדר גמור. תשמע, היינו חייבים לבדוק איכשהו אם המרכבה סימן 4 הזאת באמת כמו שמספרים עליה, לא?", ניסיתי להכניס בדיחה קטנה ואתה חייכת.
"הילה, אני מודה, אני מת מפחד", אמרת לי בכנות אופיינית. שמתי את היד שלי מאחוריך וחיבקתי אותך. "גם אני מתה מפחד יוני", עניתי לך, "נראה לי שכולנו מפחדים". קטיושה בדיוק נפלה לא רחוק מאיתנו והרעידה את האזור, כאילו כדי להתגרות בנו עוד יותר. המילים כבר נגמרו בשלב הזה, ובתזמון מושלם קרא רס"פ הפלוגה לנהג הטנק שלך שיתחיל בתנועה. "נראה לי כדאי שתעלה על הטנק, יהיה להם קצת קשה לתפקד בלי תותחן, לא?", חיבקתי אותך שוב ואתה זינקת על הטנק. "הילה, תודה רבה", צעקת לי מלמעלה. "תראה להם מה זה", חייכתי ונופפתי לך לשלום.
האמת, שנכנסת לי ללב באותם רגעים והרגשתי שיש עוד דברים רבים שרציתי לומר לך ולא הספקתי. בספונטניות תלשתי דף מפנקס השבצ"קים והתחלתי לכתוב לך כמה מילים. ברגע האחרון הצלחתי להשחיל את המכתב לטנק ולהעביר לך אותו.

במלחמה אין באמת זמן לפורקן רגשי, והמציאות חייבה אותי לחזור לשגרה. ומהר.ככה העברנו כמה ימים טרופים, יום הוא לא יום ולילה הוא לא לילה, הפקודות הולכות ומשתנות במהירות, מה שגורם לקושי רב במעקב אחר ההתנהלות המבצעית בשטח, טנקים נכנסים, טנקים יוצאים, פצועים מפונים לשטחי הכינוס ולבתי החולים השונים, טלפונים מהורים מבוהלים, סיגריות, גרביים, ממתקים ומברשות שיניים בכמויות מטורפות שהשגנו מתרומות מוכנסות לטנקים על מנת שיועברו לכל יתר החיילים בשטח הלחימה. ואני נעה בין טנק לחמ"ל, בין בית חולים לשטח פינוי פצועים, בין קטיושה לקטיושה.

באותו יום ישבתי בחמ"ל והאזנתי לקשר. קריאות מבוהלות התחילו להגיע. היה מי שדיווח על טנק פגוע, היה מי שדיווח על פגיעה ישירה באחד החיילים. מה שהצלחנו להבין מתוך כל ההמולה היה שמדובר בוודאות בחייל מהגדוד שנפגע. בתחילה דובר על פגיעה קשה, ולאחר כדקה כבר התחלנו להבין שמדובר בחייל הרוג. בין ההמולה והבלגן בקשר הצלחתי לזהות את מספר הטנק הפגוע. בתוך עשרות האנשים שישבו שם בחמ"ל והמתח ששרר בחדר, הצלחתי להשחיל שאלה בקשר ולשאול מהו מקצועו של החייל שנפגע. הצלחתי לזהות את המילה "צייד" בין שברי הדיווחים. זהו, יש לי מספר טנק ומקצוע, כל מה שנותר זה לפתוח את השבצ"קים ולראות איזה חייל נהרג. אי אפשר לתאר את אותן שניות ארורות שבהן שמות החיילים רצים לך בראש ומרצדים לך על הדף, וכמו במשחק בינגו חולני אני מחפשת את ההתאמה הנכונה בין המקצוע לטנק. עד שהעיניים מתקבעות. זהו זה, זה החייל. הכל דמם פתאום סביבי. כל ההמולה מסביב הפכה לתפאורה של דמויות אילמות ששפתותיהם נעות ללא קול. לא, זה פשוט לא יכול להיות אתה. ניגשתי לקשר וניסיתי לברר האם הדיווח נכון, אולי חלה פה איזושהי טעות. קולו של נבו, מפקד הפלוגה, עלה פתאום בקשר. בקול חנוק הוא דיבר אל חיילי הפלוגה והודיע על מותך, יוני.

 

פגישתנו האחרונה הייתה בבית החולים "זיו" בצפת, לשם הוטסה גופתך.
נכנסתי לזהות אותך על מנת שהודעה תוכל לעבור למשפחתך. התבוננתי עליך יוני, פניך היו חבולות, אך היה נדמה כאילו החיוך עדיין שם, לא זז ממקומו. אחזתי בידך ונזכרתי באותו רגע שבו שלחתי אותך לדרכך, שגם הייתה הדרך האחרונה של חייך.
אומרים עלינו שאנחנו גיבורים, אך באותו רגע כשבכיתי איתך שם בתוך החדר, הרגשתי ילדה בת 23 שמחזיקה את ידו של ילד בן 19, חבר, שכבר אינו חי. איך יכול להיות שאנחנו רק בני 20 ואלה הדברים שאנחנו מתמודדים איתם? איך זה יכול להיות שילד בן 20 מאבד כך את חייו? איך יכול להיות שזו המציאות הארורה של חיינו? איך המציאות הזו, בעל כורחנו, עושה מאיתנו גיבורים גם מבלי שבחרנו בכך? זה היה אחד הרגעים הכואבים בחיי. באמת כאבתי. כאבתי את אובדנך יוני, כאבתי את אובדן הנעורים התמימים, כאבתי את המציאות הקשה שבה אנו חיים.

מבולבלת וחסרת אונים יצאתי מאותו החדר.
הרב ניגש אלי עם המדים שלך: "עברנו על כל החפצים שהיו בכיסיו. מה שמוכתם בדם ילך איתו לקבורה, את שאר הדברים את יכולה לקחת ולהעביר למשפחתו יחד עם יתר חפציו".
עברתי על אוסף החפצים, ובין הדברים המגואלים בדם מצאתי את המכתב שכתבתי לך, רגע לפני שנכנסת ללבנון. פתחתי את המכתב וקראתי את האותיות הדהויות על הרקע האדום.
אני לא יודעת אם הספקת לקרוא את המכתב הזה יוני, ואם קראת - אני לא יודעת מה הוא עשה והאם נגע בך, אבל כנראה את המכתב הזה בין היתר כתבתי גם לעצמי, בלי לדעת. כי אותן מילים שנועדו לחזק אותך, היו אלה שהצליחו להקים אותי מחדש על הרגליים. לקום ולצעוד חזרה אל התופת, אל אותה מציאות קשה, בה התבגרתי בטרם עת. בה הבנתי שאני חלק ממשהו גדול יותר. 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
4 תגובות לפוסט זה
נהוראי ביטון (אורח) הגיב ביום ראשון 14.4.13

מרגש פשוט מרגש. כל הכבוד ששיטפת את כולם בסיפור המרגש הזה.

הגב
אריק קרמר (אורח) הגיב ביום שני 15.4.13

בכיתי, נזכרתי בכל החברותות שלי בישיבה שנהרג ו, שלא נדע עוד צער

הגב
דינה (אורח) הגיב ביום שני 15.4.13

את אישיות מעניינת ביותר. כותבת יפה את הרגשות, מעריצה אותך המון.
תודה על השיתוף.

הגב
טל (אורח) הגיב ביום שישי 19.4.13

פוסט עצוב, אני יושבת והדמעות זולגות....
כתבת מרגש.
יהי זכרם של יוני ושל כל האחרים ברוך!

הגב