מירי מעוז-עובדיה
מירי מעוז-עובדיה מירי מעוז-עובדיה, נשואה לשלמה, אמא של נוה ומתגוררת בישוב נווה צוף. עובדת כרכזת דוברות חו"ל במועצה אזורית מטה בנימין יום חמישי 18.4.13 4 תגובות לפוסט 23559 צפיות

חיים של זיכרון ועצמאות

יש משהו מיוחד בתקופה הזו של השנה. ימים של זיכרון - יום השואה ויום הזיכרון, יום העצמאות ויום ירושלים; שוברי שגרה שלא רק מזכים אותנו ביום חופש אלא לפעמים גם דוחפים אותנו לחשוב קצת ולא להיקבר בשגרה האינסופית. אחרי ארוחת ערב של שאריות מהמנגל של אתמול אני מסתכלת אחורה על השבוע שהיה, ערבוב של עצב אינסופי ועליזות של מנגלים.

באוטו בדרך לטקס של יום הזיכרון אני מכריזה שנראה לי שהשנה אהיה פחות עצובה, כי כבר עברו כל כך הרבה שנים מאז אותו רגע טרי שהשכול היכה בי ובנו שוב ושוב; שנים של אינתיפאדה ומלחמות. כשאני מגיעה לטקס, אני מגלה כמה טעיתי. החלטנו לפתוח את הערב בטקס של "משפחה אחת" - עמותה התומכת בקרובי משפחה של נפגעי טרור. לידי עומד חבר טוב שאיבד את אימו באחד מפיגועי הירי שפתחו את האינתיפאדה. לפניי יושבת בחורה צעירה ויפה, שבטח לא זוכרת שלמדנו פעם יחד בגן. היא איבדה את אמה בפיגוע והסיבה שהיא לא מסתירה לי את הבמה היא שמאז אותו פיגוע היא בכסא גלגלים. לאחר הצפירה עולה לדבר סטודנטית צעירה, ואני נזכרת שהיא למדה שנה מתחתי באולפנא. גם היא איבדה את אמא שלה בכיתה ח'. את כל אחד מהאירועים האלה אני זוכרת באופן אישי, ובלי לשים לב הדמעות שמתחילות לזלוג לא עוזבות אותי כל הערב.

התמונה מתוך טקס האזכרה לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה בבנימין.

כשאני מנסה להבין את שורש הכאב האישי שלי ביום הזה, אני מבינה שהוא מורכב כל כך. מעורבב בכאב של האחרים המקיפים אותי ובכאב הפוטנציאלי שלי, כשאני נזכרת ברגעי האימה שתקפו אותי עת נסעתי הביתה באוטובוס לילי מטיול שנתי והודיעו לי שאמא שלי נפצעה בפיגוע ירי. כל חצי שעה מהדורת החדשות פתחה בידיעה על אישה ישראלית שנפצעה בפיגוע, ואני, ילדה בכיתה י', מרגישה איך העולם שלי עומד להתהפך על כנו. איכשהו הייתי אני לאחת מבני המזל האלה, שהעולם שלהם לא התהפך לגמרי. אמא שלי בסדר והיא איתי לאורך כל הדרך. הייתה איתי כשהלכתי לשירות לאומי, וכשסיפרתי על הדייטים שלי, ועמדה לידי בחופה. אני מסתכלת על האנשים שסביבי ובוכה איתם בלב. אז, לפני חמש ושש ועשר שנים, בכיתי על הטרגדיה שקרתה באותו רגע. היום אני בוכה על העתיד שלהם, על החוסר העצום שילווה אותם כל ימי חייהם. ככל שהשנים עוברות אני מבינה יותר מה זה לאבד הורה או אח; ועכשיו כאישה נשואה אני מסוגלת להבין את הכאב העצום באובדן בן זוג. אני מפחדת לתאר את התחושה מה זה לאבד ילד.

יום הזיכרון, ככה אני מבינה עכשיו, הוא יום של שבירה לאומית. ודווקא בשבירה הזו אנחנו כל כך חזקים ביחד. יום העצמאות הוא יום הלאומיות המוכרז, אבל משום מה רגע השיא של הסולידריות הזו דווקא מתבטא יום קודם, ביום הזיכרון. זה היום שבו דווקא מתוך הצער אני מרגישה את הגאווה הלאומית שלי. הגאווה הזו מגיעה מתוך הצדעה לנופלים, הצדעה שרק ביום הזה אני מבינה מה משמעותה של המילה הגבוהה הזו. הצדעה בשבילי היא להיות אסירת תודה לאנשים האלה שלא הכרתי, ושהשירים האישיים שכתבו באישון לילה מולחנים ומושמעים ברדיו, אלו שנפלו במלחמת העצמאות וששת הימים ויום כיפור. בזכותם אני חיה פה במדינת ישראל, ויכולה ללכת להתפלל בכותל מתי שאני רוצה, לטייל בגולן בחול המועד ולנסוע ביהודה ושומרון מקצה לקצה. כשאני מסתכלת אחורה על היומיים האלה שעברו עלינו, אני פתאום מרגישה שיום הזיכרון - הוא יום העצמאות האמיתי. הכאב של ההרוגים מתחבר אל הכרת התודה והטוב של מה שיש לנו היום בזכותם. בין אם הם היו מוכנים להקרבה הזו ובין אם לא.

יום הזיכרון התערבב לו עם יום העצמאות ואיכשהו יום העצמאות הפך למעין אפטר-פארטי של מנגלים וחגיגות. אולי זאת הסיבה שמשנה לשנה יום העצמאות קצת מאבד מתוכנו והופך לחג המקדש את הנפנוף. חג שבו המוזיקה ברדיו הופכת לבלתי נסבלת ומאלצת אותי למצוא דיסקים של שירי ארץ ישראל כדי להרגיש קצת יותר את משמעות היום.

בניגוד להכרזות, יום הזיכרון הזה היה העצוב ביותר שעבר עלי בשנים האחרונות. כל כך עצוב שהדבר האחרון שהתחשק לי היה להתחיל לתכנן את יום העצמאות. מספיק מוזר לי שאנשים יוצאים אחרי הצפירה ומאחלים אחד לשני חג שמח...

ואז יום העצמאות פשוט הגיע, ולמרבה ההפתעה למרות חוסר התכנון, הוא היה מהנה ומוצלח יותר מקודמיו. השתתפתי בתפילה מוזיקלית ומרגשת מול חומות העיר העתיקה של ירושלים, אפילו שכל מה שהצלחתי לראות מזווית הראיה שלי היה את צריח כנסיית הדור-מציון.

צפיתי בזיקוקים המדהימים בשמיים מהטקס בהר הרצל. הספקתי מנגל עם חברים, מנגל עם משפחה, ואפילו טיול מדהים בנחל תקוע. ואולי הסיום האולטימטיבי - בחצות הלכתי לאסוף חברה שנחתה בנתב"ג אחרי שהות באוסטרליה, ודגדוגי החשק שלרוב תוקפים אותי כשאני כל כך קרובה לצ'ק-אין ולמטוסים לא תקפו אותי הפעם. גם אם היו מחלקים כרטיסים חינם בכניסה לאיזה חודש בחו"ל לא הייתי לוקחת. סיימתי את השבוע הזה בתחושה שטוב לי להיות כאן עכשיו, גם בשבוע המוזר הזה.

תמיד אני מתלוננת על יום העצמאות, טוענת שהוא חסר תוכן ומנותק מהמהות האמיתית שלו. מצטרפת לקובלים על כך שמנגל הוא מצוות היום ואין דרך להתחמק מזה. אני עדיין חושבת שיש מה לעבוד על זה, אבל נראה לי שהשנה הבנתי משהו מאוד משמעותי. כל השנה היא זיכרון ועצמאות. כל שישים-וחמש השנים האחרונות שלנו כמדינה, ובטח שאלפיים השנים האחרונות בגלות, הם זיכרון וחתירה לעצמאות. וכיוון שזה משא כל כך כבד על מדינה כל כך קטנה, ובטח כשיש מספר כל כך קטן של כתפיים הסוחבות אותו, הכל מתפרץ החוצה ביום הזיכרון. ולכן כשמגיעים ליום העצמאות אנחנו מחפשים את השחרור הזה. הכל סגור ביום הזה, סוג של יום כיפור, אבל יום כיפור שמח במיוחד. את עומק הכפרה שהקרבנו הבנו ביום הקודם, ושמגיע היום שאחרי - זה בדיוק המרפא הלאומי שאנחנו צריכים; יום אחד בשנה שבו אפשר פשוט לשבת עם המשפחה והחברים וליהנות ממה שיש, דווקא מתוך ההבנה שממש, אבל ממש, מגיע לנו. 

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
4 תגובות לפוסט זה
י,ל (אורח) הגיב ביום חמישי 18.4.13

מדהים מירי.

הגב
טל (אורח) הגיב ביום שישי 19.4.13

כתבת נהדר. אני חותמת על כל מילה שלך!תיארת באופן מרגש את מה שאני מרגישה. להפתעתי, ככל שאני מתבגרת, בכל שנה, כך היום הזה הופך לקשה יותר.
שתמיד ניהיה חזקים ועצמאיים!!

הגב
אנונימי (אורח) הגיב ביום ראשון 21.4.13

את כותבת מדהים!
רגשת אותי ממש!

הגב
מירי מעוז-עובדיה
מירי מעוז-עובדיה הגיב ביום ראשון 21.4.13

מה שמדהים אותי הוא שכל שנה זה נופל עלינו מחדש, המערבולת תחושות הזאת, אפילו שזה לכאורה כל כך צפוי... מצטרפת לדברייך והלוואי שבעיקר נהיה מודעים לחוזק ולעצמאות שלנו, ברגעים העצובים והשמחים כאחד.

הגב