טל וייזל
טל וייזל נשואה לרפאל, ואם לארבעה (שלושה בנים ונסיכה). גרה בכוכב השחר שבבנימין. יום שני 22.4.13 17 תגובות לפוסט 32095 צפיות

את הילה אנוכי מבקשת

 

ממש כמו בשירה של גלי עטרי 'החברות הכי טובות', כך היינו שתינו.

"תמונות ילדות, צמות ומגפיים בוואדי השוטף".

אצלנו המגפיים היו שחורות וגבוהות של 'גזית', הצמות היו לשיער מנופח ומעוצב, והוואדי – טוב, מקום הבילוי שלנו לא היה בדיוק הוואדי.

אך כמותן, גם אנחנו. היינו החברות הכי טובות. לכל מקום הגענו יחד, הבנו האחת את השנייה ללא צורך במילים. לימדת אותי המון, והרגשת שאני זו שמלמדת אותך.

חשבתי שתלווי אותי בכל שביל שאפסע בו בטיפוס החיים האינסופי במעלה ההר.

לא ידעת שבאותם רגעים, בתוכי התבשל משהו אחר. ודווקא במקומות הרחוקים ביותר מקדושה שבהם היינו שתינו, דווקא אז ראיתי באופק חיים אחרים שאבנה לי.

רק אני ידעתי על ביצת השתיקה שאיתה התהלכתי במשך חודשים ארוכים. אך לא ידעתי מה יבקע ממנה. בכל אותן הפעמים שבהם סיפרתי לך על חייהם של חיילי ההסדר שותפיי לשירות, לא שיערת שאל המקום הזה אני עורגת. עבורך, כל השינוי היה הפתעה גמורה.

בתחילה, החבל הדק שעליו להטטנו, היה עבה דיו כדי שנוכל לנוע עליו ולחפש את מקומנו יחד. הצעת לי להגיע לפאב במוצאי השבת בחצאית והסכמתי. אמרת שבפאב הזה יש "מלא דתיים". ישבנו לדבר במקומות כשרים בלבד. זה היה הסטטוס-קוו הפרטי שלנו.

במסיבת יום ההולדת העשרים שלך, אני עוד הייתי טרייה בעניין וגוננת עלי בפני כל מי ששאל מדוע אסרתי על עצמי לחיצת יד פשוטה.

כשהייתי כבר "עמוק בפנים" כהגדרתך, כבר לא יכולתי להלך בין הטיפות הללו. עולם המושגים שלי הפך אחר ושונה, והמילים שלך צרבו אותי בכל פעם שדיברת. היו כבר אירועים ואנשים ואורח חיים ונדמה היה לי כי אצטרך לחצות אוקיינוס שלם כדי להגיע אלייך. הייתי עייפה. ההיכרות עם העולם החדש שלי תבעה ממני את כל כוחותיי. לאט לאט החבל שלנו הלך ונהיה דק יותר ויותר, עד שניתק בעדינות, לכאורה ללא כאב.

התרגשתי כשהגעת לחתונה שלי, ובעינייך ראיתי כיצד את מתרגשת בשבילי.

רגע לפני החופה ביקשתי ממך שתעזרי לי להוריד קצת משכבות האיפור שעטפו את פניי "כי אני לא רגילה לכך כך הרבה איפור" (הרי רק את מבינה אותי בעולם). "דווקא אני זוכרת אותך מאוד רגילה להרבה איפור", אמרת לי בחיוך כשהבטנו יחד במראה.

הזכרת לי את מה שרציתי לשכוח.

בכל פעם שמהרדיו בוקעים ביטים של מוסיקה קצבית כמו שהיינו שומעות אז – את איתי. ומדי פעם כשיש רגע מרגש עם הילדים - את איתי. כשאני מגיעה לעיר נעוריי לביקור משפחתי אני מחפשת אותך בכל פינה. ובעיקר, כשאני נוסעת בכביש שלי בדרך העולה לירושלים – את איתי. אני חובקת במבטי את ההרים העוטפים אותי ברוך של ארץ ישראל ורואה את ים המלח משקיף אלי ממדרון ההרים המשתרגים האחד בשני. איפה את היום הילה? אני שואלת את עצמי.

האם היית יכולה לחוש איתי את פלא הבריאה?

שנים חיפשתי אותך. הלכתי סחור סחור וידעתי שכל שעלי לעשות הוא להתקשר לבית הורייך ולבקש את המספר. אך קולה של אמך היה מהדהד בי והולך גם בלי שהתקשרתי. "לאן נעלמת?" היא היתה רועמת על הקו. ואני הייתי מתכווצת, כי אין לי באמת תירוץ טוב לספק לה.

שנים חיפשתי אותך. האם גם את חיפשת אותי?

האם תעריכי אותי על מה שבניתי בחיי? האם תשתתפי בשמחתי בבניית הארץ או שתראי בי מתנחלת שעוקרת עצי זית של ערבים, כמו שרק בטלוויזיה רואים?

אם ניפגש יום אחד ונדבר על הכל, האם אחזיר אותך אלי או שדווקא אאבד אותך לעד? ואולי כדאי שתישארי עבורי זיכרון מתוק, מיקום אחר שמתקיים לרגע בלעדי?

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
17 תגובות לפוסט זה
אסתר (אורח) הגיב ביום שני 22.4.13

מגפיים זה זכר. כמו רוב הזוגות בשפה העברית...כדאי לדבר נכון לפני שכותבים לכלל הציבור.

הגב
טל (אורח) הגיב ביום שני 22.4.13

אוי טל יקרה, כמה שאני מאחלת לך ולהילה שתמצאו את הדרך להיות שוב חברות.
לפעמים, השנים של השינויים הן השנים הקשות והמנתקות. ואח"כ, כשמתבגרים, כשמתיישבים, אפשר לחדש קשרים. לא תמיד זה מצליח אבל לדעתי שווה את הסיכון... מקסימום, היא לא תהיה לך יותר. אבל...גם ככה היא לא שם....
מחזקת אותך במסע ומאחלת לך הצלחה!!!!

הגב
טל (אורח) הגיב ביום שני 22.4.13

אסתר,
נכון, מגפיים זה זכר.
זה כ ל מה שראית בפוסט הזה?

הגב
לילי דיאמנט (אורח) הגיב ביום שני 22.4.13

טל,

ריגשת אותי עד דמעות בסיפורך שהזכיר לי את חיפושיי וגעגועיי לחברות הילדות מהפנימייה בה גדליתי. ואותן מצאתי אחרי למעלה משלושים שנה!
את כותבת כל כך יפה (ולא חשוב אם מגפיים זה זכר או נקבה, אפילו לא שמתי לב לכך).
מאלת לך שתמצאו אחת את השנייה וטל, אם החברות הייתה אמיתית ועמוקה כפי שמתרשם מהכתבה, אני מבטיחה לך שהחברות תחזור ללבלב אף חזקה מקודם.

הגב
טל וייזל (אורח) הגיב ביום שני 22.4.13

אכן כך. אני תוהה לעצמי כמה מערכות יחסים בעולם שינו את פניהן בשל תמורות במצבי הצבירה של בעליהן...מקווה שהילה תקרא ואולי הדילמה תיחסך ממני...:)

הגב
טל וייזל (אורח) הגיב ביום שני 22.4.13

לאסתר,
תודה על הערתך.
אני זוכרת את הרגע שבו תיקנתי את שגיאת העברית של הפרופסור שלימדה אותי עריכה לשונית...מסתבר שאף אחד מאתנו אינו חסין מפני טעויות (ומה יגידו אזובי הקיר שכמותי...)

הגב
אסתר (אורח) הגיב ביום שני 22.4.13

ההמשך היה לי מעניין פחות כי התעצבנתי מההתחלה...חבל.

הגב
עדנה (אורח) הגיב ביום שני 22.4.13

מרגש מאוד. במהלך תהליך חזרתי בתשובה גיליתי שכאשר יש כבוד הדדי הרי שחברות אמיתית אינה נפגעת. גיליתי גם שכאשר מתקיים מפגש אישי, מה שנקרא "אחד על אחד", עם אנשים שפוגשים באקראי, יש הערכה גדולה לאדם שדבק באמת שלו, גם אם אמת זו עומדת בנגוד להשקפת האחר או לאורח חייו.
ממליצה ליצור קשר עם הילה. נראה לי שאם תשכילי להתייחס אליה "בגובה העיניים" תופתעי לטובה.

הגב
שושי (אורח) הגיב ביום שני 22.4.13

מאוד אמיץ ומרגש, מי יתן וחברות זו תפרח שוב.

הגב
אנונימי (אורח) הגיב ביום שלישי 23.4.13

לכל חוזר בתשובה יש את המסלול שלו ואי אפשר להשוות בין אחד לשני. יש כאלו שצריכים את הניתוק ויש כאלו שעושים את זה לאט ושומרים על הקשרים.

הגב
נגה פרידמן (אורח) הגיב ביום חמישי 25.4.13

מרגש ועדין. טל, אין לי ספק שחברתך הילה רגישה כמוך. תצרי איתה קשר ותווכחי לדעת כמה חיצוניות לא משנה חברות אמת.

הגב
טל וייזל (אורח) הגיב ביום חמישי 25.4.13

לנגה ולכל המקסימים שהגיבו:
כרגע אני במאמצים לאתר את הילה, מסתבר שהיא כלל לא בארץ אך כיום בעידן הפייסבוק יש לנו כבר יותר מקצה חוט.
נתתם לי הרבה כוח ועידוד לכך וכמובן שאעדכן בהמשך מה עלה בגורל החברות.
יום נפלא לכולנו!

הגב
תגובה מטופשת... (אורח) הגיב ביום חמישי 25.4.13

אם זה כל מה שיש לך לומר עדיף לנצור..

הגב
התגובה שלי היא ... (אורח) הגיב ביום חמישי 25.4.13 הגב
לא מבנימין מיהודה (אורח) הגיב ביום חמישי 9.5.13

ריגשת אותי מאוד.
אני מחפשת חברה כבר למעלה מעשר שנים, אני יודעת שהיא מתגוררת בחול ולא מצליחה לאתר אותה. אם יש לך קצה חוט שווה כבר היום לחפש כדי שלא יהיה מאוחר כמו אצלי.
בהצלחה!!!!

הגב
יעל (אורח) הגיב ביום ראשון 26.5.13

הלוואי ותתקרבנה שוב

הגב
ורד (אורח) הגיב ביום שני 3.6.13

חבל שהתעצבנת כ"כ מהר...

הגב