מאירה דולב
מאירה דולב נשואה ליעקב, אם לשישה (לא סתם שישה - חמישה בנים ובת) נולדה בחברון, גדלה באלון מורה שבשומרון, והיום גרה בטלמון. יום ראשון 19.5.13 6 תגובות לפוסט 23468 צפיות

על החיים ועל המוות

הספר הקטן שאני אוחזת בידי מקפל בתוכו פיסת חיים מטלטלת. את המילים שבו בלעתי מדי גיליון "נשים" של מקור ראשון, ממאמנת להאמין לנכתב בו, ממאמנת להאמין שהכל יכול להיגמר, ממאמנת לקבל את העובדה המרה שחברה יקרה שהיתה חלק מאתנו כל כך הרבה שנים יכולה פתאום לסיים את חייה. ועוד שולמית. האחרונה שזה מתאים לה.

"במזל סרטן" קראו לטור שלה, שאותו כתבה כדי לשתף ברגשותיה של "אישה מסורטנת". עד שכבר לא יכלה יותר לכתוב.

אוחזת בספר והימים האחרונים שזעזעו את כל אמות הסיפים עולים בי. המוות הזה שהוא חלק מהחיים. כמה קשה לתפוש אותו. כמה קשה כשהוא נוכח כל כך קרוב. כשזה סבא או דוד, זה כואב אבל זה איכשהו שייך לדור אחר. כשזה מישהו צעיר, חייל או נרצח-טרור, זה טראגי נורא אבל איכשהו חריג. אבל חברה שחיינו אתה כמעט עשרים שנה. מלמחרת חתונתנו, פחות או יותר. מן הילד הראשון, והשני, והמעון, והגן, ופתאום כיתה א', ופתאום בר מצווה, ופתאום תיכון; וחגים, וחופשים, וטיולים. ושכונה חדשה למרגלות גבעה, ובית חדש שנבנה. והיא חלק בלתי נפרד מכל שלבי החיים. עם הכוחות המיוחדים שלה והתבונה הנדירה וההומור והיצירתיות. משהו נכרת בגופך עם מותה, משהו כבר לא יהיה אותו דבר. כאילו המוות קנה לו עוד חלקה מאישיותך.

"שירת שולמית - סיפורו של מאבק אופטימי בסרטן פסימי". כמה קולע

שיאה של הטלטלה שלי היה בערב הפרידה. אחרי תקופה לא קצרה שבה ידענו שמה שהיא צריכה מאתנו זה בעיקר שניתן לה את המרחב שלה, לא נבקר ולא נשאל, לא נזמין ולא נתקשר; ימים שבהם גם שמענו על המצב ההולך ומידרדר, על השמיעה שנפגעה, כיסא הגלגלים, התנועות הנחלשות; עברה הודעה: היא עוברת להוספיס, אפשר היום לבוא להיפרד.

אוזרת כוחות, ונכנסת אל הבית. מטבע הלשון "ערש דווי" לובש צורה מוחשית, נוראה. האם הקרקע שלרגליי רועדת או שנדמה לי. האם הדם עוד זורם בעורקיי או שנטש אותי. פנים חיוורות על הכר. עיניים עצומות. גוף שהולך ומתייתר. הולך ומוותר. אם דומעת לידה. חברה אחרת נפרדת בחיבוק. "אפשר לכתוב לה על הלוח המחיק כמה מילים, לגעת בכתפיה והיא תפתח עיניים", אומרת לי אחות שלידה. האם להפריע את מנוחתה, אני תוהה, אבל מבינה, זו ההזדמנות האחרונה. זו הפרידה. אלה רגעים גדולים מהחיים במובן האמיתי של המילים. ואסור להחמיץ אותם.

אני כותבת על הלוח מילים שיוצאות מן הלב. דוחקת את הדמעות חזרה לאחר כך. מרגישה כמו באיזה מובלעת של המציאות. משהו כאן כל כך אמיתי עד שזה לא יכול להיות אמיתי. משהו כאן כל כך עוצמתי עד שכולי לגמרי נחלשת. אני מניחה יד על כתפה. היא פוקחת עיניים, קוראת, וממלמלת בתשובה. אני מנצלת רגע אחרון לכתוב גם סליחה. שוב יד על הכתף ועיניים נפקחות לקרוא. שוב היא עונה תשובה חלושה אך לעניין, וגם מבקשת ממני בקשה אחרונה. 

ביציאה מן הבית אי אפשר שלא להתפרק. הרגעים האלה היו גדולים מלהכיל, גדולים מלהפנים, הגוף כמו מחשב להישבר. אם אני לא עומדת בזה, איך את. בשלווה כזו.

נגיעה במוות היא גם מעין נגיעה באלוקים, אני מרגישה בתוכי, וכל אפסיות האדם וחוסר יכולתו להבין מזעזעים כל תא בגוף.

וגם אני. יום אחד. ולא אדע מתי.

הכל זועק ומתערבל. הכל שואל. ואין תשובות. משהו חייב להיות אחר, אני מחפשת, ונזכרת במילותיו המנחמות של הרב קוק שקראתי באותם ימים בספרה של מירה קדר "אהבה שמים וריח הדרים", והן מלטפות וכמו חובשות את המכאוב:

"יראת המוות היא מחלת האדם הכללית.

כל עמל האדם סובב והולך הוא להינצל מן המוות;

ולא יבוא למטרתו, כי אם בהגדילו את נשמתו ממקורה הפנימי...

וכל מה שיתאמץ האדם שלא להתיירא מפניו

לא יועיל לו כלום

מאחר שהוא משקיע את כל הווייתו

בתכנים כאלה שהמוות שולט בהם.

עצם ההדרכה להסרת יראת המוות

צריכה לבוא על ידי ההתרגלות של אהבת החיים

בערכם האמיתי".

 

ואני רוצה להבטיח לעצמי לחיות את חיי יותר ויותר בערכם האמיתי.

                                     *          *           *

שנה כואבת חלפה ממותה. אני אוחזת בספר שהוציאה משפחתה הגיבורה ובו הטורים שכתבה ופרסמה בשם בדוי – דניאלה – בשנות מחלתה.  איזו מתנה מדהימה היא השאירה לנו אחריה, אני חושבת. בתחילה מתקשה לדפדף בו, יודעת שכשאפתח לא אצליח לסגור. תודה לך שולמית שהשארת לנו את המתנה הזו, שיש בה מחכמת החיים, והשנינות, וההומור, והאמונה האצילית הזאת, הנדירה שלך. 

שנה חלפה והשאלות נותרו בלתי פתורות. והמסע אל "החיים בערכם האמיתי" הוא מסע ארוך ולא פעם קשה להתמיד בו. ומעטיפת הספר צוחקות אלי הפנים של שולמית, מציפות זכרונות וגעגועים ודמעות ורגעים עוצמתיים, רגעים שעוד ישפיעו על כולנו לכל אורך החיים. וכמו הספר, הם אתנו, מתנה שתישאר.

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
6 תגובות לפוסט זה
טל (אורח) הגיב ביום ראשון 19.5.13

מאירה, מהמם.

הגב
עדינה (אורח) הגיב ביום ראשון 19.5.13

מרגש.כתוב נהדר

הגב
מאירה דולב
מאירה דולב הגיב ביום ראשון 19.5.13

תודה לכן, לא פשוט לכתוב פוסט כזה

הגב
מירב (אורח) הגיב ביום ראשון 19.5.13

מאוד מרגש

הגב
אנונימי (אורח) הגיב ביום שני 20.5.13

אין מילים, אפילו לנשום קשה !

הגב
נעה, מתנחלת בעיר דוד (אורח) הגיב ביום שני 27.5.13

מאירה, מרגש ממש. מזדהה גם בלי להכיר את שולמית.

הגב