מלכי טורצקי
מלכי טורצקי בת 32. תושבת טלמון. הידרותרפיסטית, מתנדבת בכיבוי אש ואם מאמצת לבנות נוער. נשואה ואמא. יום שלישי 4.6.13 26 תגובות לפוסט 24881 צפיות

מדברת מהבטן

אל הרחם שלי נכנסו עוד לפני שהתחתנתי.

כשהייתי בת 18 ויום עמדתי עם אהוב ליבי תחת החופה. לא אשכח את המבטים השופטים, הלחשושים והתחושה הכללית של "מה נסגר איתם? היא בטח בהיריון".

אז בפעם האחרונה שבדקתי, אמנם רזה מקל אני לא, אבל גם לא פילה, ו(זהירות ספויילר) בהתחשב בעובדה שילדתי לראשונה רק שנתיים וחצי מאוחר יותר, אפשר בהחלט להירגע ולהבין שלא זו היתה הסיבה.

כן. היינו זוג צעיר (מאוד). הוא בצבא, אני עובדת. לא פשוט, אבל כך בחרנו. עד מהרה החלטנו לעבור דירה מהישוב הקהילתי בו גדלנו אל העיר הגדולה - בית שמש, כדי לגור קרוב לאחי וגיסתי שהתחתנו חצי שנה לפנינו. חשבנו ששם יש סיכוי להתפתח חברתית וזוגית, מאחר וכל החבר'ה שלנו מהיישוב היו בצבא, בשירות לאומי ולימודים.

גרנו שם שנה. בוקר אחד יצא לי לקחת את אחיינית שלי, אילה, למכולת השכונתית. לא עברו חמש דקות וכבר פנתה אלי מישהי: "איזו ילדה מתוקה (אמת), בת כמה היא? לאיזה מעון היא הולכת?"
קצת הייתי בשוק - כאילו, הלו? גברת? אני גרה פה שנה, קונה במכולת הזאת שנה, מגדירה את עצמי טיפוס חברותי וזורם, ומעולם לא פנו אלי פה בשכונה, ופתאום ילדה בלונדינית קטנה ומהממת שוברת את כל המחסומים ונותנת לי כרטיס כניסה? מה, אני ובעלי לא שווים לבד?

באותו רגע הבנתי - אין לי מושג באקמולי, לא מבינה במוצצים ותחליף החלב היחידי שהכרתי היה זה ששותים עם הקפה בשבת בצהריים.
באסה. אנחנו מחוץ למעגל כי אין לנו ילדים.
בחברה הדתית יש לחץ רב סביב נושא ההיריון, ולמען הסר ספק - ניסינו, באמת שרצינו, אבל לא הלך.
כשכבר הרבה זמן לא הלך והרגשנו שמשהו לא בסדר החלטנו לבדוק. לאחר כמה חודשים התברר שזה יותר מסובך ממה שתיארנו. ב"ה, בהשגחה פרטית מדהימה, הצלחנו לעבור טיפול פוריות ראשון וחכינו שיחלפו השבועיים הגורליים ומורטי העצבים.

לחסרי הטקט לא התייחסנו (אם חייבים אפשר לענות להם ממבחר התגובות שהוצעו למירי בפוסט האחרון שלה), אבל כן הבנו שכדאי מאוד לשתף משפחה וחברים קרובים. לא תלינו את הידיעה בלוח המודעות, אבל גם לא ראינו סיבה לשמור את זה בסוד או להתבייש.

מהרגע הראשון פתחנו בפני המשפחה והחברים את כל מה שחווינו. בסבלנות רבה הסברנו שוב ושוב למי שלא בדיוק הבין, מה זה הפרייה חוץ גופית (IVF), שאיבת ביציות, החזרה, ועוד ועוד מונחים שאנחנו בעצמנו נזרקנו לכיוונם אך לא מזמן. הרגשנו שקיבלנו כח עצום מהפתיחות המשחררת ומהתמיכה הגורפת בעקבותיה.

חזרנו ליישוב בו גדלנו ונזקקנו לעזרת החברים. ההתגייסות היתה מדהימה. כשהיינו שנינו מושבתים בעקבות איזשהו הליך רפואי, חברה אחת ארגנה לנו ארוחות, חברה אחרת הפיקה הפרשת חלה בעזרת 40 נשים, נוספת חילקה ספר תהילים לקריאה, אחותי יזמה איסוף כספי מעשר משכניה למימון הטיפולים, ההורים התגייסו לתפעול הבית. (ובהזדמנות זו תודה גדולה-גדולה לכולם).
פתחנו פתח לאחרים להיכנס, להבין, לתמוך, לעודד, להצחיק, לחזק, לבכות, לעזור - וראינו שזה עובד. זו סגולה לילדים...

לא. זו לא נופת צופים. אבל הוצאנו מזה את הכי טוב שיכולנו. באחד הימים הגענו למרפאה נרגשים ומצפים לאשפוז לקראת החזרה של עובר, והתבשרנו שהעובר לא שרד. השעה הייתה עשר בבוקר. המומים ועצובים החלטנו לנסוע ל-קניון. ישבנו במלחה באיזה בית קפה. אכלנו ובכינו, אכלנו ובכינו. המלצרית המסכנה לא ידעה מה לעשות. נוכח התגובות שלה התחלנו גם לבכות וגם לצחוק. "זה לא את", אמרנו לה, "זה אנחנו".

הפכנו את הדרך לחוויה זוגית. בכל בדיקה ופגישה שהלכנו אליה יחד היה גם דייט מדהים. ישבנו על כוס קפה, טיילנו קצת, נסענו בדרך הארוכה יותר - העוברת ביער כדי להתפעל מהנוף. גם ככה מאחרים לעבודה, אז למה לא?
היינו שותפים מלאים ושווים לכל אורך הדרך. הכאב והסבל הפיזי יכולים היו להיות רק מנת חלקי, אבל אנחנו החלטנו שההצלחה תלויה בשנינו באופן שווה וכך גם ההתעסקות, אפילו הפיזית, תהיה על שנינו - אלי הזריק לי את ההורמונים ודאג לקנות את כל מה שצריך.

יומיים לפני קבלת התוצאות של טיפול נוסף התבקשנו לשמש כקווטרים (מגישי התינוק) בבריתו של אחיין חדש - יאיר, אחיה של אילה. שני ילדים היו עתה לאחי שהתחתן חצי שנה לפנינו.
(מאז ועד היום כבר הפכנו קווטרים מדופלמים עם קבלות ואפשר להשכיר את שירותנו אם נתקעתם בלי...).

לא יכלתי להתקשר לקופת חולים. פחדתי שאצטרך לבשר לאלי שזה לא הצליח. לא רציתי להיות במקום הזה והעדפתי שהוא יגיד לי.

"היא אמרה שכן".
- "מה כן?"
- "יש היריון!"
שתיקה.
"והיא חושבת שזה תאומים כי ההורמון גבוה".



ניסי ניסים, וב"ה טליה ורינת חוגגות עוד מעט בת מצווה.
אה, ומאז גם נולדו אלרועי ואמיתי... אבל זה כבר לפוסט אחר.

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
26 תגובות לפוסט זה
רחל ענבר (אורח) הגיב ביום שלישי 4.6.13

מרגש עד דמעות :-)

הגב
אורי'ה (אורח) הגיב ביום שלישי 4.6.13

מרגש מאוד! הפתיחות שלך מעוררת התפעלות...

הגב
דניאלה (אורח) הגיב ביום שלישי 4.6.13

גם מדהימה וגם כותבת יפה (0:

הגב
אדרת מינץ
אדרת מינץ הגיב ביום שלישי 4.6.13

מדהימה,
קודם כל כתבת ממש יפה
דבר שני את כל כך צודקת
אני התחתנתי בגיל 22 וישר רצתי לעשות ילד
כי צריך כי כך עושים כולם וכי כי כי.....
לחץ חברתי דתי...
בקיצור לא קל שנינו סטודנטים ואם הייתי מחכה שנתיים הכל היה בסדר.
אני מאוהבת בבן שלי וזה בסדר להגיד מה שי על הלב.
כל הכבוד לך.

הגב
ליאת (אורח) הגיב ביום שלישי 4.6.13

נפלא...

הגב
בתיה בר און
בתיה בר און הגיב ביום שלישי 4.6.13

בהחלט יכולה להזדהות. אין כמו ילדים בעבודת יד ;-) . או כמו שאומרים בתפוצה שלנו "טפו טפו טפו כניינע הורע".

הגב
אור (אורח) הגיב ביום שלישי 4.6.13

פשוט ואמיתי, כתבת נפלא. נישואין בגיל צעיר הם דבר נפלא. לגדול יחד זה לא מובן מאליו. אבל ילדים בגיל צעיר והתמודדות עם רוחות החברה זה כבר יותר מאתגר. ב"ה שזכיתם לילדים מקסימים בעתם ובזמנם... מסובב הסיבות יודע לכוון... דברים לא קורים סתם...

הגב
רויטל פרידמן (אורח) הגיב ביום שלישי 4.6.13

מלכי ואלי!
אין עליכם!!!!
(ועל הילדים שלכם:)
כתבת מהמם ומרגש, יש הרבה מה ללמוד מכם!

הגב
רמית בלנקנשטיין (אורח) הגיב ביום שלישי 4.6.13

מלכי. את מדהימה!!
אשרייך על הפתיחות.
זוכרת את התקופה אבל אף פעם לא שמעתי זאת מהצד שלך ככה.
שיהיה במזל טוב לבנות, ולכל המשפחה המורחבת והמקסימה!

הגב
אסתי שפיגל (אורח) הגיב ביום שלישי 4.6.13

מרגש מאוד. כל הכבוד על הפתיחות

הגב
ליאורה (אורח) הגיב ביום רביעי 5.6.13

מרגש ומעלה דמעות. ואצלי גם מעלה זכרונות. מה שמוזר שאם כל הקושי ההערות,הדקירות הלחץ האכזבות והנפילות יש גם המון ,זכרונות טובים מרגעים קטנים גדולים ,מאנשים טובים,ממשפחה וחברים, שבע"ה זוגות שנמצאים בתהליך ההפריות יתחזקו מתוך הדברים הנפלאים שכתבת.
שתרוו נחת ואושר מילדכם .

הגב
אילנית (אורח) הגיב ביום רביעי 5.6.13

מודה לך מאד על השיתוף, מאד נוגע!!

הגב
מירי מעוז-עובדיה
מירי מעוז-עובדיה הגיב ביום רביעי 5.6.13

ממש התרגשתי לקרוא את הסיפור האישי שלך, וכמובן לראות את הסוף הטוב עם התמונות של הילדים המקסימים! אני כתבתי על נשים שמציקים להן עם השאלות אבל אפילו לא נכנסתי לתחושה של הנשים שכ"כ רוצות להיות בהריון- ולכן החטטנות של הציבור עם השאלות האלה פוגעת בהם לאין ערוך. תודה רבה שהעלית את הדברים על הכתב, ושהעלית למודעות כי הריון וילדים זה לא דבר מובן מאליו. ודבר אחרון- אין ספק כי ביישוב קטן הכל שלוב ביחד. אותם אנשים שיציקו בשאלות אישיות הם גם אותם אנשים שייצאו מגדרם בשביל לסייע ולעזור בזמנים של קשיים.

הגב
עדנה (אורח) הגיב ביום רביעי 5.6.13

כתוב יפה ומרגש ומביא להזדהות גדולה.
בענין הגברת במכולת בבית שמש בתחילת הפוסט אז - וסליחה על הישירות: 'דמיונות'. זה השם.
הרבה דמיון וOVER רגשנות נדמה לי שיש בעסק הזה של לחץ-בחברה-הדתית-להיכנס-להריון.
הרי אי אפשר להגיד משהו על 'החברה' בגלל פוסטמה או שתים בגינה הציבורית או בגלל דודה צקצקנית זו או אחרת.

הגב
יעל (אורח) הגיב ביום רביעי 5.6.13

באמת מדהימה. אין מלים.

בתור בעלת תשובה שהגיעה מהעיר הגדולה ועכשיו גרה ביישוב קטן ועברה טיפולי פוריות, אף פעם לא הבנתי מה יש להתבייש ומה יש לדחוף את האף. לא היה לי קשה עם המבטים, היה לי פשוט מוזר. כאילו - זה באמת מעניין אתכם אם אני בהריון??? למה??? אנחנו לא מכירים בקושי...

אני בעד להסיר את מעטה הבושה, אפשר לחשוב שכל שאר האנשים, שיש להם ילדים, נולדו מושלמים ללא בעיות פיסיות או רגשיות.. ביג דיל, אז אצלי זה בהורמונים, ייקח זמן, אבל בינתיים אפשר לבלות, שלא כמו חברותיי...

אבל שוב, אני הגעתי מחברה חילונית שבה ממילא לא מקובל להביא ילדים מיד, וזה לא כל כך מעניין אף אחד אם את רוצה ילדים ואם מונעת - זה נראה טירוף בכלל להסתכל לבטן ...

כאחת שמבינה עכשיו לעומק את החברה הדתית ואת נפלאות היישוב הקטן, לא נותר לי אלא להגיד ישר כח גדול!

נראה שאת אדם מיוחד, שתיעל את הניסיון למקומות של חיזוק הזוגיות, ואת זה לא רואים כל יום!!

שמחה בשמחתך מאד מאד :)

הגב
עידית קדמון (אורח) הגיב ביום רביעי 5.6.13

מלכי, יישר כח על האומץ ועל השיתוף. זה חשוב מאוד.

הגב
מלכי טורצקי
מלכי טורצקי הגיב ביום רביעי 5.6.13

ואצלנו אומרים-זו לא הכמות זו האיכות...

הגב
מלכי טורצקי
מלכי טורצקי הגיב ביום רביעי 5.6.13

אין ספק שבחברה הדתית וגם החרדית יש מימד נוסף שמקשה על זוגות העוברים טיפולי פוריות וזה עניין הלחץ ללדת מהר וללדת הרבה.....בנוסף לקושי של בני הזוג ששומרים הלכות טהרת המשפחה ,הרחקות וכו'
וזה ממש מורכב כשזקוקים לתמיכה פיזית ונפשית בטיפולים

הגב
רחלי סקמסקי (אורח) הגיב ביום חמישי 6.6.13

וואו ממש אמיתי ומרגש

הגב
אחת שעברה על בשרה (אורח) הגיב ביום שישי 7.6.13

אולי דמיונות, ואולי לא.
כשלא היו לי ילדים, מעולם לא הוזמנתי ע"י השכנות לשבת עימן למפגשים הקטנים שערכו בשעה שהילדים שיחקו בצוותא. וכשניסיתי להתקרב הן חשו נבוכות ונאלמו דומיה, כאילו מה אני מבינה בשכר מטפלות, ענייני מעונות והשוואות בין חברות הטיטולים השונות - הנושאים המדוברים בפורום השכנות.

בהחלט יש בילדים גורם המחבר בין ההורים - פוגשים אןתם בשער הגן, באסיפות בבית הספר, מתקשרים כדי להזמין את החב לכיתה ואגב כך מפטפטים קצת עם אמו. זו מציאות היוצרת מעגל חברתי מסויים.

ולך מלכי - תודה על הטור הנפלא והנוגע ללב. רציתי רק להעלות את הנקודה הנוגעת לזוגות שבחרו שלא לשתף בתהליכים הטיפוליים שהם חווים, וסיבותיהם עמם. גם בהם החברה אמורה לנהוג בכבוד וברגישות. לכבד את הבחירה שלהם מבלי להציק או להניע אותם לבחור אחרת.

הגב
מלכי טורצקי
מלכי טורצקי הגיב ביום שישי 7.6.13

תודה לכל המגיבים!רגישות וכבוד לאחר ולבחירותיו היא המלצה טובה בהחלט!!לאחר שהרגשנו מבודדים כזוג צעיר בחברת זוגות עם ילדים,עשינו מאמץ ליצור קשרים עם זוגות חדשים בשכונה/ביישוב והתחברנו ללא קשר לילדים.
נקודה חשובה נוספת היא שלאחר שהבנות שלנו נולדו,והתחלנו שוב בטיפולים היינו נפשית במקום אחר.הציפיה והכמיהה לילד לא באה מתוך הרצון העז להיות הורים מתוך החוסר שחשנו בעבר ,אלא מתוך הידיעה וההכרה בכל הטוב הזה ומתוך לב המבקש עוד מהאהבה הגדולה הזאת!!!

הגב
יצחק (אורח) הגיב ביום ראשון 9.6.13

יפה מאוד! כל הכבוד על האומץ

הגב
יונית (אורח) הגיב ביום שלישי 11.6.13

חיזקתם את כולנו- תודה

הגב
רותי (אורח) הגיב ביום רביעי 12.6.13

מלכי ,
כתבת יפה ונוגע ללב
אין עלייך
רותי טורצקי

הגב
נדין (אורח) הגיב ביום רביעי 12.6.13

תודה על השיתוף.
מדהימים.

הגב
לילי (אורח) הגיב ביום חמישי 13.6.13

מלכי, אני חושבת שזה נפלא שבחרת לשתף. יש לי חברה טובה מאוד שניסתה להיכנס להריון במשך שנתיים, ולא הצליחה. היא לא אמרה לנו מילה. בשלב מסויים אנחנו, החברות הטובות, הבנו לבד שיש בעיות, אבל לא ידענו איך להגיב. עמדנו במצב שרצינו לעזור לה, לשמח אותה, להקל עליה-ולא ידענו איך, כי הנושא הזה היה טאבו. אם היא רק הייתה פתוחה וכנה איתנו, היה גם לנו הרבה יותר קל, ואני בטוחה שגם לה. סודות זה דבר מעיק מאוד. כל הכבוד לך על הפוסט!

הגב