רעות צימרמן
רעות צימרמן רעות צימרמן, קופירייטרית בהתהוות, נשואה ואמא ל-5, מתגוררת בנגוהות שבהר חברון. יום שישי 7.6.13 4 תגובות לפוסט 21699 צפיות

וילה

 

את רוב העשור הראשון לנישואינו העברנו בקרוואנים. בילדותי קראוון היה מבנה זנוח שגרו בו רווקים, לכן הופתעתי לגלות שקראוון יכול להפוך לארמון של ממש עם קצת עזרה עיצובית. מידי פעם אני נהנית לראות זוגות צעירים שבאים עם חששות קראווניות, ולפתוח להם דלת לקרוואנים מהממים.

לגור בשכונת קרוואנים זה משהו מיוחד. כי איך שלא תסתכלו על זה, הקירות דקים, המטרז' קטן והבידוד מזעזע. וכך מוצאים את עצמם שוכני הקרוואנים הרבה יותר בחוץ מאשר בביתם, ומעורבים שלא מדעת בחייהם של חבריהם לשכונה.

לגור בשכונת קרוואנים זה אומר שכשאתה מריח מנגל, אתה פותח דלת ומצטרף. שהדלת כל הזמן חצי פתוחה וילדים נכנסים ויוצאים (וגם זבובים! תסגרו את הדלת! אלף פעמים!). שכשרוצים לריב כדאי לעשות את זה בשקט, וכל הרמת קול על הילדים מתמתנת, כי בכל זאת, לא נעים. כשאת בשכונת קרוואנים את מריחה קבוע את התבשילים המדהימים של השכנה ואת העוגות המטריפות של השנייה, ומדיניות משלוחים ומעשרות נפוצה למדי. גם ככה את רוב ארוחות הערב יאכלו כל הילדים על שולחן הילדים בחוץ.

ואז זה מתחיל להיות קצת צפוף, פחות פיזית ויותר לנשמה, ואין תריסים והמקלחת שתקנו אותה אלף פעמים שוב שבורה. אז בונים, בונים בית.


קראוון

באחד השלבים של הבנייה נכנס אלינו גיס של השכנה (מהקרוואן ממול) ובעלי זיכה אותו (כמו כל מי שהזדמן ממרחק קילומטר) להתבונן בתוכניות הבית. תוך כדי שיחה הוא שואל "אז, כמה עולה וילה בנגוהות?". וילה? בנגוהות? מה פתאום וילה, אנחנו בסך הכל בונים בית, לשים בו את הראש... וילות זה בכפר שמריהו או בסביון, ופה, פה זה נגוהות.

בהצגת ילדות קיבוצית אני מגלמת חצי מזוג נקלטים, שבסוף ראיון קליטה מפרך מפטירים, "מה בסך הכל רצינו? וילה ווולבו!". וילה נתפסה בעיניי תמיד כהכי בורגני שיש. אנחנו בורגנים? הרי אנחנו חיים בישוב קטנטן, אנחנו כאן בעיקר מסיבות של התיישבות וקהילה, בשבילנו איכות חיים היא כמעט מילה גסה.

אז מסתבר שבנינו וילה, וילה בכפר, עם גינה ופרגולה והכל. כשאנשים שומעים כמה היא עלתה הם מתעלפים פעמיים, פעם אחת כי פעם הבתים עלו כל כך הרבה פחות, ובכל זאת, נגוהות (משום מה זה נראה לאנשים רחוק, תפתחו מפה - זה לגמרי במרכז); ופעם שניה כי במחיר הזה אפשר לקנות כל כך הרבה פחות בעיר הגדולה.

בונים פה בתים וקוטג'ים ווילות, אולי זה סימן שהתברגנו, אולי זה אומר שהתבגרנו. בהתנחלויות ותיקות אני נהנית לראות את צבע הבתים שהתכהה מימי גשם ושמש ואת העצים המבוססים שמספרים יותר מכל דבר אחר, שאנחנו כאן, כדי להישאר.

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
4 תגובות לפוסט זה
מכירה מקרוב (אורח) הגיב ביום ראשון 9.6.13

מומלץ ללכת לבקר יש להם באמת וילה מדהימה

הגב
אורית (אורח) הגיב ביום ראשון 9.6.13

אחח יחסרה רעותה.....
אבל אל דאגה בעה גם הקיץ עוד נעשה על האש

הגב
טל (אורח) הגיב ביום שני 10.6.13

רעות יקרה,
התרגשתי לקרא את דבריך.
את ואתם, החלוצים שלנו! המתישבים שבונים לנו את ארץ ישראל!
אכן, נגוהות די במרכז (קצת דרום..טיפה), והלוואי ותגדלו והלוואי ויהיו אצלכם וילות ובתים, ובתי ספר ומגרשי משחקים. כן, גם ישוב צריך להתבגר וכך הוא ישאר לתמיד!
יישר כח.
טל (חילונית, מרכז הארץ, אוהבת אתכם).

הגב
רעות (אורח) הגיב ביום רביעי 19.6.13

טל- תודה ריגשת אותי!

הגב