מאירה דולב
מאירה דולב נשואה ליעקב, אם לשישה (לא סתם שישה - חמישה בנים ובת) נולדה בחברון, גדלה באלון מורה שבשומרון, והיום גרה בטלמון. יום רביעי 17.10.12 אין תגובות 12916 צפיות

עכבר הכפר

משהו בי מרגיש כמו עכבר הכפר בכל פעם שאני יורדת לתל אביב. השאון, המון האדם, הפנים הזרות זו לזו, האנונימיות, תסיסת החיים השוצפת, הגיוון המרגש הזה – כל אלה מעוררים בי רגשות סותרים. אוהבת לא אוהבת, לא אוהבת אוהבת. אבל תמיד אני מרגישה איכשהו קטנה, תמימה ופרובינציאלית מול העיר העוצמתית הזאת. מה לעשות, נולדתי מתנחלת בחברון, גדלתי בשומרון על גבעות מוקפות זיתים ואורנים, הרים קרובים לשמים ועליהם אז רק כמה עשרות משפחות. בגרתי התחתנתי ועברתי ליישוב בבנימין. אורות תל אביב שנראים היטב באופק הנוף של היישוב שלי ממש לא מפתים אותי, בדרך כלל.


אבל לפני שבוע, כשלוח השנה הכריז שמלאו 18 שנה לנישואינו, לבנו משך אותנו משום מה לתל אביב. אל הים שעל חופו טיילנו בנעורינו שוב ושוב, אל הטיילת, אל האופניים המתגלגלים במישור (עובדה גיאוגרפית חדשנית עבורנו, אנשי ההרים), אל המולת בתי הקפה הססגונית הלא-נרגעת. לא שבדימיוני לא ציירתי לי איזה צימר בודד בגליל, שלושה ימים של שלווה ורוגע, אבל במבחן המציאות, וכאן מוטב שלא אאשים את כל העולם אלא אקח אחריות, לא הייתי מספיק אסרטיבית נחושה ומתוכננת כדי לממש את זה בתוך המולת טרום-יולי-אוגוסט. בחורף נפצה את עצמנו.


כמה אני שייכת, כמה לא שייכת, מתלווה לה השאלה ברקע עם כל סיבוב גלגל מול גלי הים הנשברים אל חולות תל אביב. גן צ'רלס קלור מלא ערבים (מותר בתל אביב לציין עובדה שכזו, או שאני מיד הופכת לגזענית?), מדשאות שאינני יודעת את שמן הומות סודנים, האם זו ארץ אחרת? ונמל תל אביב רוגש וגועש וצועק צעירים מקפצים שנדמה לי שמרחק שנות אור בין עולמי לעולמם.
אבל מה שכיף בתל אביב הוא שהיא לא שייכת לאף אחד, לכן היא לגמרי שייכת גם לי. הכל בה לגיטימי, לטוב ולרע, הכל זורם והכל אפשרי. זה לא לגמרי פשוט כשאני שואלת את עצמי אם הגישה הזו לא תאבד את עצמה לדעת יום אחד, יום אחד היא כבר לא תהיה מה שהיא, אבל השאלה הזו נותרה תלויה באוויר, ואנחנו, בינתיים, מאד נהנינו. היה כיף, במוצאי השבת הזה. כיף ממש.
 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
אין תגובות לפוסט זה