מאירה דולב
מאירה דולב נשואה ליעקב, אם לשישה (לא סתם שישה - חמישה בנים ובת) נולדה בחברון, גדלה באלון מורה שבשומרון, והיום גרה בטלמון. יום ראשון 16.6.13 47 תגובות לפוסט 93154 צפיות

שריטות עמונה

אם אי פעם ישאלו אותי (נכדיי? עיתונאי?) מה היה הרגע המשפיל ביותר בחיי, סביר להניח שאזכר ברגע ההוא, ההזוי, בשעת בוקר מאוחרת בעמונה. בימים אלה הוא צף בי שוב ושוב, כשאני עוקבת אחר שעון החול ההולך ואוזל במאבקה של עמונה להיאחז ברכס ההר השומם שהפכה ליישוב פורח. אבל מה שהטיס את הזיכרון הזה כמו טיל מתהום הנשייה אל קדמת התודעה שלי, זו הכותרת ב"הארץ" שסיפרה על מפקד פינוי עמונה, מאיר בוקובזה, שהעיד לאחרונה בבית המשפט, ואמר - כמה מקומם אבל בכלל לא מפתיע - ש"היה לגיטימי לירות ברגלי המפגינים".

היום כשאני נזכרת ברגעים ההם, חמת זעם עולה בי. אבל אז, אחרי כל המראות הקשים, בתוך כל הדם והדמעות, חוויית ההשפלה שלי התגמדה והתפוגגה לה די מהר. זה היה כשנחפזתי עם המצלמה לעבר קבוצת בנות שעמדה בין הבתים המיועדים להרס, ששוטרי מג"ב דחפו אותן, ופתאום מצאתי את עצמי נדחפת על ידי אחד השוטרים לעבר חברו, וזה דוחף אותי בחזרה אל הראשון, וחוזר חלילה, כאילו הייתי איזה חפץ, איזה כדורגל, איזה משהו שהוא לא בן אדם.

באותן שניות לא האמנתי למה שאני חווה. האמת, עד היום לא. ועד היום אני נדהמת איך בשנייה אחת אפשר לגרום לבן אדם להרגיש אפסי כל כך. בטח יש לה איזה שם, לתרגולת הזאת של שוטרי מג"ב, איזה שם קוד לדחיפה החוזרת ונשנית הזאת, שכל מטרתה להשפיל עד עפר.

התעשתתי די מהר. לא היה זמן בעמונה לעכל את כל מה שקורה מסביב. מידי פעם קרא לי אחד החובשים לחבק נערה שיצאה מרוסקת-נפשית, גועה בבכי, מאחד הבתים. התמונות היו בלתי נתפסות. המראות לא הרפו ממני ימים ארוכים. נערים צעירים על הגגות, אי אפשר היה לראות אותם מלמטה, אבל היטב נראו אלה שמעליהם - הידיים האלה שמחוברות לקסדות ועטויות מדים שחורים ואוחזות אלות שמורמות וניחתות וניחתות וניחתות. אי אפשר היה לעמוד בזוועה הזאת. לא יכול להיות שאלה יצורי אנוש מתחת למדים האלה. לא יכול להיות שכאן זו מדינת ישראל. לא יכול להיות שזו המשטרה של מדינת היהודים. הייתי צריכה לוודא שוב ושוב שאינני חולמת, שלא הועברתי במנהרת הזמן לתקופות אפלות, למשטרים אפלים שלא שייכים אלינו. אנשי עזרה ראשונה עם וסטים צהובים התרוצצו עם אלונקות, מכל מקום נשמעו צעקות, ופנים הלומות ניבטו אלי מכל עבר.

 נערות מבוהלות בעמונה. סרט רע

 

כשהגעתי מוקדם בבוקר היה ברור לי שאני חייבת להיות שם, כעורכת העיתון של בנימין, כעובדת המועצה שהיישוב הזה שייך אליה, אבל לא היה לי מושג לאן אני מגיעה. המצלמה שלי היתה כמו עוגן ההצלה שלי באותן שעות איומות. החזקתי בה חזק, וצילמתי וצילמתי וצילמתי.

"אתה זוכר מתי הבנו שאנחנו בסרט רע, בסרט אחר?", שאל לפני כמה ימים חבר את יעקב בעלי, כששיחזרנו את השעות האיומות ההן. "עם הסוסים", הוא ענה, "כשראינו את הסוסים שועטים ורומסים את הבנות שישבו על הדרך המובילה לעמונה. אז ירד לנו האסימון. אז הבנו שמה שהולך להיות כאן זה קטסטרופה".

זה היה כל-כך כל-כך שונה ממראות חצי-שנה-קודם, מראות ה"התנתקות". כאילו שהרסן הלא טבעי שכפו על עצמם השוטרים, שנאלצו לעטות כפפות של משי ולהיות עדינים מול המתנחלים האלה, יצר בהם תסכול שהלך וצבר תאוצה ובעבע ובעבע בתוכם עם החודשים החולפים, עד שזכה להזדמנות להתפרץ באיזה סוג מעוות של חוויה מתקנת, חסרת אבחנה.

זה היה האירוע רב הנפגעים הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל. משהו כמו 300 פצועים. רבים מהם פצועים קשה. רבים נפגעי ראש. רובם נערים צעירים, שבאו כדי למנוע בגופם הרס בתים בארץ ישראל, ולא שיערו לאן הם מגיעים.

אני יודעת, לא אטשטש, גם בצד שלי היו לא מעט צעירים שצברו תסכול מה"פינוי התבוסתני" של גוש קטיף, בהתאם לטרמינולוגיה הבלתי מתפשרת שמאפיינת את גיל הנעורים הזה. היו שם רבים שרצו "מאבק אחר", "נחוש", "לא נכנע להנהגה הפשרנית" וש"ימחק את חרפת גוש קטיף"; והיו בהם גם כמה צעירים שהחליטו לא להיות יותר פראיירים, לא לתת שירמסו אותם בלי מענה, ומול הסוסים הרומסים ללא אבחנה הם בחרו להשיב מאבק ברוח דומה וגם זרקו אבנים אל השוטרים. נכון. אני מודה בכאב. אבל רוב הנערים וודאי הנערות לא עשו כלום. רובם פשוט באו כי לא יכלו לשבת בבית נוכח הרס הבתים ההולך להתרחש. הם באו עם איזה ילקוט על הגב, וישבו על הארץ, או על הגג, או בתוך אחד הבתים, ולא נקפו אצבע נגד השוטרים. אני ראיתי זאת בעיניי. מספרי הפצועים יעידו. ועד שבאו השוטרים אטומי המבט והחלו להניף את האלות ההפוכות הם לא הבינו לאיזה סרט רע הם נקלעו.

היום נדמה לי שמה שהכי כואב לי מכל הסיפור הזה זו כל הגישה. גישה שעליה העיד בוקובזה בהמשך דבריו ושכנראה לא השתנתה מאז. היו הפגנות שבהן גם ירינו ואף אחד לא הועמד למשפט, הוא אמר. ובא לי לאחוז בכתפיו ולנער אותו. לחפש בעיניו איזה זיק אנושי ולשאול, עד כדי כך אתם לא רואים. עד כדי כך אתם לא מבינים במי מדובר? בבית המשפט לא אוכל לעשות זאת. בבית משפט כבר אסור לומר משפט כמו "אלה יהודים, נערים יהודים, אלה לא אויב!", וזה מה שהכי כואב. מרוב שהשלטנו עלינו את ערך השיויון כערך-על איבדנו לגמרי את האבחנה הכי בסיסית, שכחנו מי לנו ומי לצרינו. מי אויב ומי חלק מאותו עם. מי יהרוג אותך אם רק יתאפשר לו ומי בחיים לא.

 

                                        *     *    *

אני חושבת על הנערים הצעירים האלה שהיו שם, על הגגות, בתוך הבתים וביניהם, שיצאו פגועים פיזית ונפשית מהאירוע הנורא ההוא. האם פצעיהם הגלידו או שהשריטות עוד צורבות בנפשם, אני תוהה.

השנים חלפו ושוב עמונה בחזית של מאבק. אני מקווה שהפעם ייחסכו מאתנו המראות האיומים האלה, והתבונה תגבר. לא חסרים פתרונות חוקיים להשארת היישוב הפורח הזה על חלקת האלוקים הקטנה שלו. הכל שאלה של רצון.

 

 

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
47 תגובות לפוסט זה
יצחק (אורח) הגיב ביום ראשון 16.6.13

אם הפעם חלילה ינסו לםפנות אמ הישוב, זה יהיה שונה מאוד. כשכולם מסתובבים עם סמארטפון ויכולים בשניה להעלות סרטים של מה שקורה, הצובור יבין מהר מאוד במה מדובר.
אז יפול האסימון של הציבור בישראל ויראה מה בית המשפט עושה

הגב
מאירה דולב
מאירה דולב הגיב ביום ראשון 16.6.13

אם קוראים את הדברים האלה צעירים שהיו בעמונה, או כאלה המכירים אותם מקרוב, אשמח לשמוע התייחסותכם לשאלתי

הגב
מ (אורח) הגיב ביום ראשון 16.6.13

הייתי באמצע כיתה ט' בעת אירועי פינוי עמונה.
הרגשתי שאני לא מסוגלת לשבת בבית, אז נסעתי. למרות שאז ההורים לא היו מרוצים מהעניין, הם תמכו בי והיו איתי בקשר ברוב שעות היום. הבטחתי להם שאשתדל להיות כמה שיותר רחוק ממרכז המהומה, ורק אעזור איפה שצריך ואעשה כל מה שאוכל כדי להקל על האנשים.
במהלך הימים שלפני טיפלנו בילדים, עזרנו לאסוף ציוד, הכנו אוכל לשוהים ועוד רבים הדברים.
בערב הגורלי קראו לכולנו, כי הסוסים החלו לעלות. ישבנו על הכביש. לא עשינו כלום. פשוט רצינו למנוע מהם להשחית את הארץ ואותנו. אבל זה לא ממש עזר. הם עלו עלינו. מגובה הרצפה לראות סוס משטרתי דוהר זו לא חוויה שחולפת, ועד היום התמונות שבות ועולות.

אני לא אפרט על כל מה שעברתי שם, אבל כן אומר שנשארתי עם משהו בלב. מן נקודה של כאב, נקודה של חוסר אמון.
מאז כבר גדלתי, ואני יכולה להצביע בבחירות, ואני אוהבת את המדינה שלנו ואת אנשי החוק שלנו. אבל יותר מכל- למדתי לעשות את ההפרדה בין מה שהיה ונעשה שלא בתום לב, לבין מה שהיה ושיהיה שנעשה מתוך מחשבה אמיתית על המשך הקיום שלנו פה.

הגב
מאירה דולב
מאירה דולב הגיב ביום ראשון 16.6.13

תודה מ'. ריגשת

הגב
אדם (אורח) הגיב ביום ראשון 16.6.13

בשבילי גוש קטיף היה נקודת המפנה. הבנתי שבני אדם מסוגלים להכל, גם לגרוע מכל, כאשר הם משתייכים באופן מוחלט לממסד, ללא ביקורת עצמית. הבנתי שהתפיסה שלנו ש"צה"ל שצריך לפוצץ את הצורה לערבים" פנתה נגדנו. כי כמו שהערבים הם "אחר", גם אנחנו פתאום "אחר". וכל אחד יכול להפוך לאחר, ככה, ברגע, בשנייה. והאלימות הממסדית לובתה והוכשרה במשך שנים. כשאתה עומד מול הממסד, הוא ירמוס אותך ואחר כך יספר לכולם שזו הייתה הגנה עצמית, ושתקפת אותו.
לגוש קטיף הגעתי ועשיתי מה שיכולתי. לעמונה כבר לא. ולא הייתי מגיע לשם גם היום, למרות שאני לחלוטין בעד האדם, האנושי, שבנה לעצמו מקום קטן על אדמה וכל רצונו הוא לחיות. לא הגעתי כי היה לי ברור שאי אפשר להיאבק במפלצת, ואנחנו לא סופרמן, אנחנו די חלשים. זה לא המגרש שבו אנחנו יכולים לנצח. זה המגרש שבו אנחנו נובס באלימות אכזרית.

הגב
מאירה דולב
מאירה דולב הגיב ביום ראשון 16.6.13

בכל זאת, אדם, בגוש קטיף היתה אמנם דורסנות אבל לא היתה כזאת אלימות אכזרית כמו בעמונה

הגב
דודי (אורח) הגיב ביום ראשון 16.6.13

גם גוש קטיף לא היה ההתחלה.
אנו ה"זקנים" חווינו את חוסר האונים מול הטמטום הכוחני, כבר על גגות ימית.
העלבון הנורא ביותר היה כאשר לוחמי הגדוד "שלי" התנפלו עלי ו"אחי" מפקד המחלקה חנק אותי עד כדי עילפון.
התזת הקצף, ההורדה מעל הגגות בכלובי ברזל והאמונה האווילית בנחיצות היחס הפראי הזה.
גם שנים רבות אינן מוחקות את העלבון הצורב. ותמיד, תמיד התקווה שאולי כבר נלמד הלקח ולא נשוב עוד אל המראות הבלתי אפשריים הללו.

הגב
מאירה דולב
מאירה דולב הגיב ביום ראשון 16.6.13

דודי, תודה. בימית הייתי ילדה. לא ידעתי שגם שם היתה אלימות כזאת

הגב
מ (אורח) הגיב ביום ראשון 16.6.13

אדם, אני גם הייתי בגוש. ילדה קטנה, בכיתה ח', מתנחלת אבל ממש לא פנטית. יש לי שם משפחה וזו הסיבה שבלילות התנהלנו במרדפי חסמב"ה בין השדות כדי לעקוף את כל החסימות.
כתבת "שכשאתה עומד מול הממסד, הוא ירמוס אותך ואחר כך יספר לכולם שזו הייתה הגנה עצמית, ושתקפת אותו" אבל אני מסתייגת מזה. אבא שלי הוא איש חוק [חביב ופשוט] ולכן לא יכל להצטרף אלינו, אבל התפיסה הזו- שאנשי החוק ירמסו אותך למרות הכל הוא מוטעית מהיסוד. הייתה שם בעיה. נכון. אבל ההכללות האלו הן, בין השאר, מה שגרמו לאנשים להגיע לעמונה עם אש בעיניים שחסמה את הראיה הפשוטה והישרה של מה נכון ומה לא.
אפשר להיאבק במפלצת, אפילו צריך. אבל צריך להבין מי היא באמת, ולא להתמקד בזוויות השוליות ולהפוך בעצמינו לפורעי חוק.

הגב
נחמה רביבו (ברוכיאל)
נחמה רביבו (ברוכיאל) הגיב ביום שני 17.6.13

בס"ד
הענין הוא, שבימית ועמונה היתה התנגדות חזקה, ולממשלה זה שלא איכפת.
ועכשיו כאשר אני שומעת על "תג מחיר", זה הכי מתסכל אותי, וגם אסור לחברה הטובים שלנו להגיב, גם כאשר כוחות הבטחון לא עושים כלום.
וגם כאשר מגיבים הם משיבים מלחמה שערה, ולא איכפת להם מה קורה עם האחים, וזה אומר לי, שהמגזר שלנו צריך לעשות משהו, וזה לא יתכן שאנו צריכים תמיד להיות המגזר הכי נירדף....
סליחה שאינני מגיבה באותה צורת פוסט כמו שכולכם, זה זה חורה מאד...

הגב
שלום צובירי
שלום צובירי הגיב ביום שני 17.6.13

לא אשכח את היום ההוא. התאריך היה ג' בשבט. יום הולדתי.
הייתי אז בן 19, ולמדתי במכינה הקדם צבאית 'אלישע' שבצופית, נווה-צוף.
בפינוי גוש קטיף לא נטלתי חלק, מכיוון שאחותי התחתנה ולא רצינו לקחת סיכון שאכנס לכלא/ אפצע. הפעם, אמרתי, אין מצב שאני לא הולך.
ערב הפינוי הצבא "סגר" צירים שהובילו לעמונה, כדי למנוע הגעת אנשים לעמונה. בפועל, כנראה שקרה בדיוק הפוך. הגעתי לעטרת, שם הייתה חסימה של הצבא שחסם יהודים מלעבור, וכתגובה תושבי עטרת מנעו מערבים לעבור גם. בשקט לחשו לי שמארגנים הסעות פרטיות לעמונה. אישה אחת אספה אנשים שרצו להגיע לעמונה והוציאה אותנו מהשער האחורי של עטרת (שלא פתוח ביום יום). לשאלתי האם הצבא לא מכיר את השער הזה, ואיך הוא נותן לזה לקרות מתחת לאף? ענו לי שזאת הכוונה. כלפי חוץ הצבא "סוגר" צירים. אבל בפועל, כל מי שרוצה להגיע, מגיע. למה? שאלתי. כדי לגרום פרובוקציות ו"אקשן" אמרו לי. וכך באמת היה.
הגענו לעפרה, היא הורידה אותנו וחזרה לאסוף אנשים אחרים. עלינו ברגל לעמונה וכל הדרך פגשנו בחיילים ואנשי משטרה שלא מנעו מאיתנו מלעלות. הגענו לעמונה בשעת לילה מאוחרת. העברתי את הלילה בשיטוט בין הבתים ועלייה לגגות. ירדתי, פחדתי. לא רציתי שיזרקו אותי מהגג.
אור הבוקר האיר, ואיזור הבתים נראה כסרט מלחמה עתיר תקציב. ממש כך. היה קצת ערפל כיאה להר גבוה. לפני הבית הראשון עמד גל אבנים גדול, בו ניצבו מוטות ברזל חדים לפגיעה בסוסים. דחפור צה"לי פינה את החסימה בהינף כף. ואז הגיעו הפרשים והפכו את הסרט הזה למשהו מוחשי. הכל קרה כ"כ מהר. אבנים עפו באוויר. אלות הוטחו באנשים, ופצועים ראשונים החלו זורמים לטיפול.
לא זוכר כבר איך העברתי את שאר היום. אבל את מכות האלות על גופי לא אשכח. וגם לא אסלח.

הגב
מאירה דולב
מאירה דולב הגיב ביום שני 17.6.13

תודה שלום

הגב
טל (אורח) הגיב ביום שלישי 18.6.13

מאירה יקרה,
כמה שת צושקת, ומרגשת.
בפינוי גוש קטיף הייתי בעד ההתנתקות. חשבתי שכך נכון לעשות כי זה יתן תקווה לשלום. מהר מאד הבנתי איזו שגיאה זו היתה. במקום שלום קיבלנו את הערבים קרובים יותר ומאיימים יותר. אז, בתקופה ההיא, השתמשתי בשכל ובהגיון ולא נשארתי , כמו רבים אחרים, בדעות שהיו לי קודם. כי "רק חמור לא משנה את דעתו". הבנתי שלא משנה מה נעשה, עדיין לא נקבל שלום אלא רצון גובר לחסל אותנו תוך שאנו מצטיירים כחלשים שעוזבים/נוטשים.
מאז, אני בצד הנכון של המפה הפוליטית ומרגישה כאן טוב יותר.
נכון, אני גרה במרכז ואני חילונית, אבל אוהבת כל שעל בארץ הזו. והארץ הזו כוללת גם את ארץ בנימין, מקום מגורייך.
אני איתך/איתכם/איתנו!
יישר כח!

הגב
טל (אורח) הגיב ביום שלישי 18.6.13

"שת צושקת"...צריך להיות: כמה שאת צודקת...

הגב
אלירז (אורח) הגיב ביום שלישי 18.6.13

מאירה, לא הייתי נוכחת בפינוי עצמו, אבל הייתי בדרכי לשם, מעופרה.
אחותי היתה שם ממש, על הגג האחרון שפונה..
סיפרה לי אז כשאספתי אותה פצועה -בחצי נשימה מה קרה, ומאז לא פותחת את הפה כשמגיעים לנושא.
היא היתה בכיתה י', אני הייתי בכיתה ט'.
גם אני חטפתי את פרסת הסוס והאלה שלי - בדרכי אל הר הרוחות הזה..
והייתי גאה מאוד שהחזרתי אבן בפניו של אותו שוטר יס"מ שהיכה אותי.
כאב לי שהיית צריכה לסייג את אותם נערים שהחליטו להחזיר - כאילו יש איזו טיפשות, רישעות במעשה הזה.
לתת את הלחי השניה, לספוג מכות בלי להגן על עצמך -
זו לא דרכה של היהדות!
וכל הכבוד לנערים שנשארה בהם מלכות וגאווה - לא לתת שירמסו אותם!
כל מי שלא עשה כזאת - הוא הגלותי, הוא הלא-בסדר, הוא זה שגם בגללו עם ישראל מרכין ראש בפני אומות העולם.
כי הוא מאפשר לרוח הכניעה לנשוב.

היום אני נשואה ב"ה, כבר שנה וכמעט חצי...
והפצע שהיה לי בעמונה -איננו. הגליד, ונסגר! מהפינוי הזה אני בריאה לגמרי..
אבל הפצע שלעולם יישאר פעור,זב דם וכואב עד אימה - הוא פצע גוש קטיף.
שם לא איפשרו לנו להילחם, ריסנו אותנו בכוח, הרבנים, המורים, תושבי הגוש הממלכתיים.
שם רצינו להיאבק, למסור את הנפש, להראות לכולם מה גדולה קדושתה של האדמה הזו - ולא יכולנו.
הפצע הזה, נפער כל פעם כשמזכירים את הגירוש הארור ההוא
משפיל כל פעם מחדש לעמוד מול התמונות האלו, מעלה בי הרגשת בוז ואפסות כלפי עצמי -עצמינו..
והוא לא יגליד לעולם..
עד שלא נגאל את חרפת הגלות מעלינו,
ונשמח בשמחת הגאולה, בבניין הבית השלישי.

הגב
מאירה דולב
מאירה דולב הגיב ביום שלישי 18.6.13

טל, תודה על מילותייך החמות תמיד. כיף לקרוא אותן
ותודה ששיתפת בכנות על התהליך שעברת.

הגב
מאירה דולב
מאירה דולב הגיב ביום שלישי 18.6.13

אלירז, תודה על דברייך.
העובדה שאחותך לא מספרת, מעידה שהשריטה עדיין כואבת.
אני מניחה שלרבות נוספות שהיו איתה.
אמנם קשה לי עם זריקת אבנים על שוטרים, אבל אני בהחלט מבינה מאיפה היא באה, ותודה שהסברת את הגישה.

הגב
לא נשכח ולא נסל... (אורח) הגיב ביום שלישי 18.6.13

ומה שהכי עצוב בפוסט הזה, שהוא אינו מעלה ולו טיפת אמפתיה בי ובמרבית חברי.
עד כדי כך התנתקנו זה מזה. שאפילו אלימות משטרתית - והיתה כזו - לא תזכה אתכם בתשומת לבנו, שלא לומר חיבה או תמיכה.
מפעל ההתנחלויות נדון לסגירה. הוא היה נדון לכך מהרגע הראשון, ואת הסוף כולם יודעים. די לגזל הקרקע, די לשיעבוד עם אחר, די להזייה של קומץ לטובתה מושלכים כספי האזרח, במקום עזרה לקשישים, חינוך מעולה לילדים ובריאות לחולים.
מאוד מצער שדור שלם הושלה להאמין ברעיון כל כך נואל, לא ציוני, לא יהודי, שדוהר במהירות ובנחישות אל הקיר. ועוד יותר מצער שעל המזבח הזה מתרסקים אנשים כמותכם שהאמינו בתמימותם.
הנה, בסוף יצאה טיפת אמפתיה.
חיזרו אל המדינה שלכם ואל העם היושב בציון. ויפה שעה אחת קודם.

הגב
רתם (אורח) הגיב ביום שלישי 18.6.13

שלום, הפוסט שלך החזיר אותי אחורה להרגשות קשות. מצד אחד אני רוצה לקצר ומצד שני אף פעם לא הוצאתי את זה, זה נורא. הייתי בת 20, תמיד הייתי פחדנית ולכן בחרתי לשבת בתוך אחד הבתים, אלו שנחשבו יותר אמיצות (כנגד מה? אין לי מושג) הקיפו את הבית שלא יהרס. אני יושבת בתוך הבית, שומעת צהלות סוסים וצרחות נוראיות.. ופתאום נופלת מהחלון לתוך הבית, לחדר שבו ישבנו, נערה בלונדינית מכוסה בדם... בשלב הזה קלטתי שמה שקורה בחוץ זה סרט רע שלא יכולתי לדמיין אפילו. ניסינו לטפל בה ולדבר איתה אבל היא לא יכלה לדבר למרות שהיתה בהכרה.. הלם כנראה. תוך כדי שאנחנו יושבות בבית אנחנו שומעות דחפורים מרסקים את הבית שצמוד אלינו... הם אפילו לא "פינו" את השטח- רעדתי מפחד פשוטו כמשמעו. הרגע הכי משפיל שלי זה שהכוחות נכנסו לחדרים, רציתי לברוח, לצאת משם ברצון, אבל מישהו משך אותי מהחולצה תוך כדי שהוא צועק יהודיה מסריחה וקללות אחרות וזרק אותי לכיון הדלת, נפלתי על כמה נשים ונערות שגם היו בדרך החוצה, הם מסרו אותנו בוכות ובהיסטריה מוחלטת מאחד לשני כמו מרוץ שליחים עד שהוציאו אותנו מחוץ לבית ממש, ברור שזה השאיר צלקות. איך לא.

הגב
מאירה דולב
מאירה דולב הגיב ביום רביעי 19.6.13

ואו רותם, תודה ששיתפת.
פשוט נורא לקרוא את הסיפורים המצטברים.
חושבת עליכם הרבה בימים אלה, הנערים שחוו את הזוועה הזאת.
המשיכו לספר לנו

הגב
מאירה דולב
מאירה דולב הגיב ביום רביעי 19.6.13

אורח ("לא נשכח ולא נסלח") - מצער לקרוא את דבריך.
לפחות בסוף יצאה טיפה של אמפתיה.
אכן חזרנו, חזרנו הביתה לציון, אבל הפער בין תפיסות עולמנו כנראה עמוק מני ים

הגב
לא נשכח ולא נסלח (אורח) הגיב ביום רביעי 19.6.13

לא נשכח ולא נסלח לאנשים יהןדים מצןכינו כמוך ששאין בהם עצב לראות כאלה דברים נעשים באחים שלם מכל סחבה שלא צהיה ולא להצטיר ולהיות אחןז הלם ותדהמה.

הגב
אנונימי (אורח) הגיב ביום רביעי 19.6.13

תסבירי למה ישיבה בכל מקום בתחומי הקו הירוק הוא פחות גזל ממגורים ביו"ש. בגלל שלא רואים את הערבים בדרך הביתה? אתה יודע למה זה? בגלל שרובם ברחו/גורשו ב48 ולך נוח יותר לשכוח אותם. ביו"ש לפחות לא גירשו והרסו כפרים שלמים.

הגב
R (אורח) הגיב ביום רביעי 19.6.13

הייתי בת 22. "בוגרת" גוש קטיף. כן, הפעם רציתי כמו הרבה אחרים "לתקן" את השקט היחסי בו קרה הגירוש מהגוש... רק רציתי להראות התנגדות.
בלילה, בעמונה, חסמנו עם אבנים את דרכי הגישה לישוב. (איזו תמימות)... קיווינו שזה לפחות יעכב קצת את חרב ההרס. כשראיתי נערים זורקים אבנים לכיוון רכבי הצבא, אמרתי להם בתמימותי שיזהרו, כי זה עלול לפגוע גם בחיילים ולא רק ברכבים. כתגובה, זכיתי למבט ישיר ומזלזלל "מה את אומרת", הם אמרו. ואז כבר הבנתי שהפעם קורה פה משהו אחר.
עמדתי מחוץ לאחד הבתים. עם הבנות. קצת מתוסכלת כי רציתי להיות עם החבר שלי... למרות הפחד מהיסמניקים, נשארתי לעמוד. לא מסכימה עוד פעם ללכת מ"רצון". הם הגיעו אלי וישר הרביצו עם אלות. הכאב היה חודר. חד. מפתיע. הייתי קצת בשוק. ובניגוד לכל מה שרציתי, אמרתי מיד שיעזבו אותי ואני הולכת. באיזשהו שלב הם עזבו ואני הלכתי לשבת בצד. כואבת פיזית. ובשוק ממה שקורה סביבי.
אני זוכרת טוב מאוד את התאור שלך, על מה שקורה בגגות: על האלות שניחתות שוב שוב על משהו שלא ראינו. כנראה נער שוכב חבול שלא יכול להתנגד...
במהלך היום קיבלתי טלפונים בהולים מהמשפחה. הרגעתי שאני בסדר. אך כשהגעתי הביתה ואמי התעקשה לראות מה עשו לי, גם אני הייתי בשוק מקשת הצבעים שעיטרה לי את הירכיים. וכל זה באשמת עמידה במקום.
מה נשאר לי מזה היום? זוכרת ת פרטי היום הזה למרות שעברו 8 שנים. רוב הזמן מדחיקה, אבל כשאני נזכרת, אני שוב בשוק מהאכזריות הזאת.

הגב
מאירה דולב
מאירה דולב הגיב ביום חמישי 20.6.13

ואו, תודה רבה R ששיתפת.
התמונה המצטברת הולכת ונהיית יותר ויותר מצמררת.
גם למייל הפרטי מגיעים אלי עדויות מזעזעות של אנשים שלא רוצים להיחשף.
מי שמרגיש שמסוגל לשתף אותנו, גם בעילום שם, נודה לו מאד

הגב
רעות (אורח) הגיב ביום חמישי 20.6.13

מכלי שני. אבל בנות שהיו שם (בודאות) קצת אחרי שזה קרה סיפרו לי שהן הכינו מראש אבנים לזריקה על השוטרים, "למקרה ש..."עוד לפני שהשוטרים בכלל הגיעו למקום . ושכך צריך להיות והרבנים צריכים להבין, זה מה שנחרט לי בלב.

הגב
אריאל (אורח) הגיב ביום חמישי 20.6.13

גם אני הייתי שם ובגוש קטיף. נכון המשטרה והמדינה התנהגו שם בחולניות כוחנית,אך מה שנשאר לי מכל הזכרונות הללו יותר מכל זה מדוע שלחו אותנו לשם? הייתי אז בגיל תיכון, הישיבה שלמדתי בה הוציאה הסעות לפינויים, ושלא הוציאו אז התעלמו מהבריחה שלך לשם. היינו ילדים טיפשים שאין להם מושג מה הם עושים ומה המורכבות של המצב וההחלטות. למה לכל הפינויים הללו שולחים את הנערים? כי הם טיפשים ולא מבינים את המצב ויש להם מלא זמן מיותר. אז הזיכרון שלי הוא של מלא ילדים כעוסים (כי להרוס כמה בתים שחוקיותם מוטלת בספק זה הדבר הכי נורא בעולם) זורקים אבנים בלהט.
אני מזכיר לעצמי שאני עוד גבר, מה עם עשרות בנות אומללות, שצניעותם נפגעה, שתמימותם היפה נרמסה. למען מה?
אני לא בא להצדיק את מה שקרה שם מהצד של כוחות הביטחון אלא להצביע על התרבות החולנית שהחינוך שלנו ומוסדותיו, שנותנים לילדים/נערים ללכת למקומות הללו ולא רצים לשם בעצמם(אם זה כזה חשוב).

הגב
איילת (אורח) הגיב ביום חמישי 20.6.13

לגבי תהייתך-הייתי בת 17 בעת הפוגרום בעמונה.
היום אני בת 24 אמא לילדה, והפצעים עוד לא הגלידו..
ועדיין כשאני רואה תמונות מעמונה עוברת בי חלחלה ועולות לי דמעות בעיניים
ואני מצטערת על הרגע שעליתי לשם ביום הפינוי.
כי הנזק הנפשי כנראה כבר לא יגליד

הגב
מאירה דולב
מאירה דולב הגיב ביום חמישי 20.6.13

תודה איילת. כך אני מבינה, שזה טראומה נפשית לכל החיים.

הגב
מאירה דולב
מאירה דולב הגיב ביום חמישי 20.6.13

תודה רעות.
תודה גם לך אריאל. אני בטוחה שראשי מוסדות החינוך שלא מנעו מבעדכם להגיע, לא העלו על דעתם מה הולך להיות שם.

הגב
איילת (אורח) הגיב ביום חמישי 20.6.13

אדם שנוהג באכזריות יש לחשוד ביהדותו(הרמב"ם)-כך שיתכן שאת ממש לא רלוונטית אם את תומכת באכזריות מילולית נגד בני עמך(אם הם בכלל בני עמך..)
אני במדינה זאת את זעוד מעט לא יהי לך מה לעשות כאן ותצטרכי לרדת מהארץ כי איבדת כמה דברים בדרך
המעוותת שלך..שאי ברכה ושיהיה לך בהצלחה בחו"ל

הגב
איילת (אורח) הגיב ביום חמישי 20.6.13

התגובה הופנתה ל"לא נשכח ולא נסלח"

הגב
אריאל (אורח) הגיב ביום חמישי 20.6.13

זה לא ספציפי לגבי עמונה ומה שהיה או לא היה שם, זה לגבי כל הניצול של נערית תמימים ולשלוח אותם למקומות פרובלמטיים שמשרתים את האידיאולגיות שלך, במיוחד כשהם לא חוקיות.

הגב
תומר (אורח) הגיב ביום שישי 21.6.13

חיילים שמתנהגים באלימות שלא במקומה, מג"בניקים שדוחפים ב"תרגולות" מפוקפקות, וסתם אנשים בשם המדינה ששכחו שמי שנמצא מולם זה אנשים...
הם לא מתנהגים ככה כי זה מה שהם למדו בבית. הם עושים את זה כי זה מה שהם עושים מתחילת השירות שלהם. בהשלטת הסדר בירושלים, במזרח העיר, במחסומים ומשטחים. שם הערכים שלהם נשחקו והם שכחו להתייחס למי שמולם כבן אדם. וכך יוצא שבשעת מבחן אותם חיילים שחוקים מפנים את הכתות והאגרופים. כי זה מה שהם למדו, וזה לא משנה אם גוררים ערבי למעצר או מפנים יהודי. השיטה היא אותה שיטה.

צר לי על החוויה הקשה שנאלצת לעבור. היא לא הייתה הכרחית. אבל בבלוג אחר, עם דעות קצת אחרות היו מסכמים את סיפורך בפשטות - הכיבוש משחית...

הגב
גם אני מתנחלת (אורח) הגיב ביום ראשון 23.6.13

אצלינו בבית על דלת הכניסה מבפנים תלויה תמונה.בתמונה רואים איש שוכב על הרצפה וסוס עם יסמניק עומד מעליו והסוס דורך עליו.
בעלי וילדי הגדולים היו שם.הם לא חטפו פיזית מכות (תודה לאל)אבל אנשים לידם נפצעו פציעות קשות בראש ובבטן ובגב .נער אחד עם פציעת ראש קשה כמעט מת ולמעשה מת בדרך לביה"ח וב""ה החזירו אותו באמבולנס לעולם הזה.אלו היו ההוראות,לפצוע ולפצוע קשה,שמענו גם שהיו הוראות לכוון ישירות לאיזורים רגישים כדי למנוע ילודה בעתיד.
אנחנו בוחרים לזכור את הרס בתי עמונה עם כל הכאב יום יום ולדעת שזה מה שקורה בעם ישראל היום ,כן! האלימות הזו יכולה לקרות שוב.יש שנאה גדולה כלפינו המתנחלים והעולים על ההר.כאילו שאנחנו האיום הגדול ביותר שיש לעם ישראל .מחריד, אבל זו המציאות ואנחנו לא נעצום את עינינו אל מול הידיעה הזו.
התחושות קשות ועדיין כשאנחנו זוכרים את אותה לילה ויום בעמונה אנחנו זוכרים את האלימות הקשה אבל גם את העצמה הגדולה והרוח הגדול,ש'על ארץ ישראל נלחמים בגופינו'.
היום ילדי משרתים בצבא באותה עצמה ואותו הרוח ש'על ארץ ישראל נלחמים בגופינו'.
שנתבשר בשורות טובות.

הגב
מתנחל עירוני
מתנחל עירוני הגיב ביום ראשון 23.6.13

הבלוג של גבר נרדף מזדהה עם המלחמה הקיומית של גיבורי ממלכת יהודה ושומרון.
http://www.tapuz.co.il/blog/net/viewentry.aspx?EntryId=2567045&r=1

הגב
ליאור (אורח) הגיב ביום רביעי 26.6.13

הכיבוש ממש לא משחית מה שמשחית זה רק הרגשת הכח
אני מקומי יהודי בשומרון לא ממש הבנתי למה אני צריך להיות בכל המקומות האלו ולכן גם לא הייתי
אני יודע שאני הייתי בצבא 3 שנים היה הרבה אלימות בעיקר מהצד השני (בעיקר מנשות ווטש)
ועדיין כשהיה צריך יש אלימות אבל כשלא צריך גם אם אני צריך לפזר 10 גברים זה רק במילים ועד היום אני
משתדל לפתור במילים
הכח משקר ולכן יש כאלה (שגם פגשתי אישית) שאפילו גאים באלימות שלהם למרות שהיא ממש לא מובנת ולכן אני אומר שהחינוך על זה שיש כיבוש הוא ורק הוא המשחית

הגב
עברי תמרי
עברי תמרי הגיב ביום חמישי 27.6.13

אחד הימים שהכי התביישתי בלהיות חלק ממה שקורה פה. היו גירושים גם לפני ולצערי גם אחריי, אבל שם ראינו בבירור, אחרי שממש ריחמתי על אנשי המשטרה על המטלה שקיבלו, שהסחף וההסתה נגד תושבי יהודה ושומרון עובדת, הברוטליות והאלימות דווקא באירוע כל כך רגיש הייתה קשה מנשוא. ומעבר לכל זה, שאתה צופה מהצד עם לב כואב, אתה רואה שוב, שבגלל הערבים, אנחנו נקרעים בתוכנו, בתוך עם ישראל. אבסורד. אני מצטער

הגב
אילת (אורח) הגיב ביום חמישי 27.6.13

שלום מאירה. אוהבת מאוד לקרוא את דברייך.
לעולם לא אשכח את היום הנורא הזה. גם מי שלא היה שם חווה במידה מסויימת את האכזריות שהייתה והצטער עם כולם שזה מה שקורה לנו.
בתור אחת שחוותה לפני כשנה פינוי, אך שונה מאוד ממה שהיה בעמונה, הייתי חייבת להגיב.
אני גרה במגרון.
ויכוחים עד אין סוף לובנו ביישובנו הקטן איך צריך לנהוג בכל שלב ומה עלינו לעשות.
אני יודעת שאת המתנגדים לדרכנו לא אצליח לשכנע ואיני מנסה. אך חייבת לומר מילה לגבי אירועים כגון אלה.
בשום אופן איני מצדיקה אלימות!! גם אם השוטר אומר ש"התגונן".
אך חייבים אנו להוקיע את האלימות גם מצידנו!! כאשר נפלה החלטה שלנו כיישוב לא לאפשר בשום דרך לכוחות להתעמת איתנו- האלימות נחסכה!
החלטנו לא לספק לכולם את התמונות שרוצים לראות, לא "לשחק" לידיים שלהם. הרי את הפינוי- שלנו, של עמונה דאז- אי אפשר היה באמת למנוע. היה אפשר להפעיל כח ואלימות שלא נותנת מאומה מלבד סריטות בנפש ובגוף. לעניות דעתי, לא כך רוצה רבש"ע שינהגו בניו.
במגרון, אף אחד לא "הלך". כולנו הוכרחנו לעזוב את בתינו. ואף אחד לא רצה לעשות זאת!!
ההבדל היחידי הוא הדרך שאנו משפיעים על עם ישראל. כן. יש גם עם, לא רק ארץ..
והדרך שלנו הייתה, שאנו לא מפעילים כח!
כשצד אחד מפעיל כח, חושבני שצריך לחשוב טוב על ההשלכות שיהיו לכך.
שוב אומר שאין מצדיקה כלל התגוננות שוטרים ע"י אכזריות שכזו ובכלל, אך חכם עינו בראשו.
ואידך זיל גמור
נתפלל כולנו שה' יאיר עיני הכסילים לשפוט משפט צדק וינחנו בדרך ישרה וטובה למען כולם.

הגב
יוסיניו (אורח) הגיב ביום שבת 29.6.13

משטרה אינו גוף מלטף - כאשר לא נשמעים לו.
זו ציפיה לא מציאותית - שאני לא אבצע את הוראות המשטרה והיא תחבק אותי.
אם משטרה לא משחקים.
לא קשור ליהודים - קשור לשמירה על חוקי המדינה. (ראי את "נערי הגבעות" שאחרי תג מחיר, הם גם נגד החלטות מדינה, נציגי המדינה, החוק).
חוק הוא חוק - ועבריין הוא עבריין (מי שעובר על החוק).

הגב
אור (אורח) הגיב ביום שני 1.7.13

משטרה היא גוף ממשלתי שנועד לשרת את האזרח, פה לא מדובר בפושעים שגנבו או רצחו או ניסו לפגוע במישהו (כמו ערבים שהם האויבים ובאים להרוג ולהם יש דווקא יחס מיקל) אלה היו נערים ונערות וגם אזרחים מבוגרים, לא פליליים ,הם באו למחות על הרס הבתים והארץ שלהם, הפשע הוא לא שלהם הפשע הוא של הממשלה והשופטים והמשטרה שפוגעים באזרחים ובעמם במקום להיות הגוף שמגן עליהם.

הגב
רותי איזיקוביץ (אורח) הגיב ביום שלישי 2.7.13

מאירה יקרה
שקלתי אם בכלל להגיב. מי אני, תושבת הצד "הנכון" של הקו הירוק שאטיף ואבקר. גם את מיעוט כוחי להשפיע גזרתי מהניסיון... בכ"ז החלטתי לכתוב. אולי סוף-סוף אצליח להסביר מה שה"מגזר" לא רוצה לדעת ועל כן גם אינו מבין. גאוותך על בנייך המשרתים בצבא מעציבה, מפני שהיא מוכיחה שאינך יודעת עליו דבר. 8 שנים חלפו מאז התנכל הצבא ל10,000 יהודים, מפני שהם יהודים!!! אריאל שרון אכן ניצל מדין פלילי, אך לא זה היה המניע האמיתי לגירוש. מצבו נוצל (ואין זה גורע מפישעו) ע"י עוכרי ישראל מקירבנו, החל ביועצו של שרון, דב וייסגלס, עבור בצבא, ב-4000 פסיכולוגים שוטפי מוחות, וכלה באזרחים מסוגו של לפיד ג'וניור, "אחיו" של בנט כיום. צבא ש-10 שנים לפני הגירוש אימץ לעצמו תורת מלחמה שהתבססה על המרת אויב ב"אחר", "תורה" שהמציאה מציאות של אין מלחמה, שמלחמה יחידה שהכירה היא נגד מתיישבים - "פצל"ם - פעולות צבאיות לא מלחמתיות" ונגד היהדות ("איש אינו יודע מהי האמת") לפי מיטב התורה הפוסט-מודרנית והפוסט-ציונית; שקבעה שאין צורך בניצחון על האויב (כי אין אויב); צבא שהעסיק תא"ל, ממציא תורה זאת שהצהיר כי מטרתו היא הקמת מדינה פלסטינית (גגלי שמעון נווה ב'הארץ'); צבא שהחליט על דעת עצמו, ללא החלטת כנסת להתכונן לגירוש שנה לפני ההחלטה והעסיק לצורך הרמייה ושטיפת מוח ל-40,000 חיילים, 40 פסיכולוגים עבריינים.
דבר לא תוקן מאז. חיילים מתגייסים כיום לטובת פרנסתם של מפקדים בכירים מצד אחד ולמימוש מדינה פלסטינית מצד שני, תוך התנכלות להתיישבות, גם אם אין הדברים נראים כך, כי אינם ישירים. את ההוכחות לדברים אלה אפשר היה לשמוע מהצוות שחקר את ההכנות לגירוש ואפשר לקרוא באתר שהקים. אילו היה ה"מגזר" מעוניין להקשיב, ואילו קראת את ורבים אחרים את האמת, היית מבינה שיש לצבא כוח ותוכניות מדיניות שאינם כוללים הגנה על יהודים. מה שהיה בעמונה, היה התוצאה, הן של מטרת הצבא האמיתית, והן של ההרכב האנושי (...) של מג"ב שאינו אלא מגן המשטר - ספק משטרה ספק צבא, ובטוח שיש לגויים רבים חלק בו. חלק שמולבש במלים יפות: קבוץ גלויות (רוסים-"יהודיה מלוכלכת"), שוויון בנטל (דרוזים) אולי גם בדואים "נאמנים למדינה". עמונה הייתה סימפטום. המחלה היא אוטו אנטישמיות משולבת בצבא שיש לו מדינה. ואידך זיל גמור: www.mentalpreparation.org

הגב
רותי איזיקוביץ (אורח) הגיב ביום שלישי 2.7.13

תיקון: 40 פסיכולוגים. לא יודעת איך התחלק לי במקלדת...

הגב
ישראלי (אורח) הגיב ביום חמישי 22.5.14

איזו חבורה של חוצפנים! התנהגתם כעבריינים (כל מפעלכם הוא כזה) - למה ציפיתם? העבריינות ומעבר על חוקי המדינה ועל כללי מוסר אנושיים הוא בלתי נפרד מכם.
גם אני זוכר את התקופה ההיא, גם אני הייתי בשוק מהאלימות שהפעלתם כלפי נציגי החוק. הרוב מפחד מכם ומסיבה טובה.

הגב
הגמל לא רואה את... (אורח) הגיב ביום רביעי 12.11.14

המתנחלים דרך הבית היהודי ותנועות כמו "אםן תרצו" ו"ישראל שלי" מובילים את חוד החנית של הפגיעה בדמוקרטיה ובזכויות הפרט בישראל, ואחר כך מזילים דמעות תנין כשמדי פעם חרב הפיפיות ננעצת גם בבשרם...

אגב, בעמונה המתנחלים לא בדיוק זרקו במבה על השוטרים והחיילים... (כולנו זוכרים את טרור האבנים והבלוקים של המתנחלים ביום ההוא)

הגב
שירה (אורח) הגיב ביום ראשון 12.7.15

הייתי אז תלמידה בט', הגעתי עם כמה חברות. אחרי חומש, שבה גרנו חצי שנה ויצאנו לפני הפינוי, הרגשתי שאני צריכה למצות פרידה עד תום.
גם אני זוכרת את הלילה לפני, עם התחושה של סרט מלחמה, רק חסר מוזיקה ברקע. השקט שלפני הסערה: עדיין מתעסקים באיפה-אוכלים-ארוחת-ערב ונעלמה-לי-המברשת-שיניים.
וסערה של בפנים, פחד ואימה. אחרי לילה ללא שינה, יושבות צפופות ומפוחדות. יוצאות מהבית עם כל קריאת הרגעה: בגץ דחה, וחזרה. ובנות שמסתכלות מהחלון ודואגות שכולנו נשמע מה קורה בחוץ. ההתלבטות אם יש השפעה למה שנגיד או נעשה, או שגזר הדין כבר נקבע וכולנו נקבל מכות אלות כמו ששמענו שקורה בחוץ.
ואז: בלגן. זכוכיות מתנפצות, יסמ אחד נכנס. אנחנו צועקות: נצא בלי לעשות בעיות, אבל האלה מונפת. נדחקות אל החלון, לברוח. אחת אחת קופצות. עוברות שורה של חיילים מסביב: אני מבקשת מים. מישהי גוערת בי, ואני מתכווצת, אבל צמאה. ואז, לאט לאט בורחים החוצה. הקליטה חוזרת ו20 הודעות: את בסדר? וגם ההבנה שחברה טובה הוטסה לבית חולים עם פגיעת ראש לניתוח.
הרבה שברי זכרונות שלא האמנתי שעוד קיימים בפנים כי הפצע הגליד, אבל הבשילה ממנו הבנה שהדברים כאן מורכבים ובשום פנים ואופן לא סרט פעולה, ושאי אפשר להחליט איך לחוות את הפרידה, מתי תבוא מכה ומתי רפואה.

הגב
אנונימי (אורח) הגיב ביום רביעי 14.9.16

תודה שירה ששיתפת. אכן הדברים מורכבים מאד

הגב