טל וייזל
טל וייזל נשואה לרפאל, ואם לארבעה (שלושה בנים ונסיכה). גרה בכוכב השחר שבבנימין. יום שני 1.7.13 5 תגובות לפוסט 27640 צפיות

בלוז לחופש הגדול

אני זוכרת את שהיה אז, ממש כמו היום. את חולצת המלמלה הלבנה של המורה, את מבטם המצפה של הילדים האחרים. ילדה צעירה ודקה בת תשע, עומדת מול כל כיתה. המילים הראשונות והמהוססות בוקעות מפי בלחש ולאט מתקבצות להן והופכות לסיפור מקסים ומרתק.

ביום שלפני, כשהמורה לעברית הטילה עלינו משימה לכתוב סיפור על פגישה עם חייזר, מיהרתי לסגור את הספרים, להכניסם לתיק ה'מודן' שלי ולצאת לחופשי מדלת הכיתה והלאה הביתה. גם בשבתי מול שולחן הכתיבה בחדרי הפרטי, מיאנה המוזה לשרות על מעשה ידיי, והמילים נכתבו על דף מחברת-עשר-השורות-שלי בקמצנות, במתינות. אך מול הכיתה נפרצו הסכרים, ובמקום להקריא את שכתבתי בעמל רק אתמול, מצאתי את עצמי כאילו מקריאה בשצף קצף סיפור מופלא שכביכול כתבתי.

החייזר הפך למוחשי יותר ויותר, ולבי הנרגש לקראת פגישתי עמו עלץ בקרבי. שקעתי בתוך הסיפור עד כי נשכחה ממני העובדה שעוד רגע קט המורה תגלה שכל זה אינו כתוב במחברת, וזו אינה אלא בדיה שבדיתי זה עתה ממוחי הקודח. בדיה אמנם, אך מופלאה מאין כמותה, וכגודל המתיקות שנסכה בי בעודי מקריאה, כן גודלו של ההלם שהיכה בי כשנתבקשתי לסור אל המורה לקבל חתימה במחברת ואולי גם מדבקת חיוך. באותו רגע ידעתי שנפלתי בפח האשליות, ומפח הנפש מתקרב אלי בצעדי ענק.

את מבטה של מורתי כששאלה איה הסיפור הארוך והמופלא שהקראתי (כי הרי רק כמה שורות כתובות בכתב מרושל ישנן במחברת) אני לא שוכחת עד היום, אף על פי שעברו 23 שנים מאז.

היא הביטה בי במבט של סלידה איומה, ומיד פצחה בנאום על שימתי אותה ללעג ולקלס. "שקרנית!" היא הטיחה בי, ואני, ילדה טובה ושקטה, לא ידעתי את נפשי. דווקא משום שרציתי לרצות אותה, נאלמתי דום וגורשתי בבושת פנים, לשהות עד סוף השיעור עם ה"מופרעים" שבחוץ, שהוצאו זה מכבר מהכיתה. חשתי פושעת, שקרנית, ראויה לכל עונש.

היום אני יודעת אחרת. גדלתי מאז, וגדלתי מהחוויה.

       אני ביום הראשון של כיתה א'

זו לא הייתה האכזבה היחידה שלי ממערכת החינוך. רשמי ילדותי צפים ועולים בי לאורך השנים האחרונות, כאם המגדלת ילדים מגן עד בית ספר, והאכזבות הרבות שנחשפתי אליהם העמיקו את התובנה עד כמה מורה יכול לשנות את חייהם של ילדיי. במשך השנים האחרונות שוב ושוב נשלחתי לערוך לילדיי אבחונים שונים ובדיקות בלי סוף אצל אנשי מקצוע רבים וטובים (ויקרים) רק כדי לגלות שהכל בסדר, שהם חכמים, יצירתיים ובעלי מעוף, אולי לא תמיד קשובים, וכן – לא תמיד באה אליהם המוזה בדיוק ברגע שהמורה מבקשת. בכל זאת, ניתן קצת קרדיט לגנטיקה המשפחתית...

 ביליתי שעות בטיפולי ריפוי בעיסוק למיניהם כדי לגלות שהם פשוט לא מתאימים לשבלונה של המערכת (ואני תוהה כמה ילדים באמת מתאימים?). אבל באותה נשימה אומר שפגשתי באנשי חינוך מיוחדים עד מאוד שלמרות שהמערכת אינה בנויה לכך, התאמצו מאוד ובהרבה סבלנות הכילו את ילדיי וקידמו אותם, ועל כך אני מודה מאוד. גם אני, במבט לאחור על י"ב השנים שלי עם מערכת החינוך, יודעת שזו היתה בסך הכל מערכת יחסים טובה. עד היום אני יכולה לזכור את מבטן הטוב של גננות, את אהבתן ודאגתן לי; מורות שממש סייעו לי בעיצוב אישיותי; אפילו את המורה לתנ"ך עם העגיל באוזן שלא ידע שהוא מחזיר אותי בתשובה בעודו מסביר על מהלכו של 'המחבר המקראי' במהלך השיעורים.

על אף התמורות החשובות שנערכו במערכת החינוך בשנים האחרונות, אני עדיין מחפשת בה את המשקפיים ה'לא ממסדיות'. כשם שלא כל השיבולים בשדה גדלות באותו קצב, כך גם בני אדם, והשיח הנסוב תדיר סביב תוצאות לימודיות ומבחני מיצ"ב צורם לי עד מאוד, מפני שהוא חורג מדרכי הטבע האנושי הפשוט. צר לי כל כך על הצוות החינוכי שלמרות מגבלות המערכת משתדל ועמל לטובת הילדים, אך אימת המפקחת עליהם; והיא תחזיר אותם בסופו של יום לעסוק במבחן התוצאה ולאו דווקא בתהליך.

זו הסיבה שלמרות אהבתי למסגרת ולסדר יום קבוע, חופשת הקיץ העומדת בפתח מביאה עמה עבורי תחושת הקלה ההולכת ומתרקמת בי בעליצות-מה בשבועות שלפני, וככל שילדיי גדלים כך גדלה גם היא. לעומת המרוץ למציאת פעילות מתאימה ו'סינג'ורי' סבתות למיניהן למורת רוחם של ההורים, הימים המתוחים שלי, תתפלאו לשמוע, הם דווקא במהלך השנה. במהלך שנת הלימודים אני מלווה את ילדיי בכל בוקר לבית הספר עם פרפרים בבטן, מתפללת שהם ישתפו פעולה עם המורה בשמחה או יפתחו את הסידור בקלות. לעומת זאת בחופשת הקיץ קמים בבוקר בנחת, אפשר להכין יצירות מופלאות מפימו, לתפור ולסרוג וליצור כאוות נפשם של ילדיי. זו ההזדמנות שלי להעניק להם חום ואהבה ומרחב ליצירתיות. לדידם, זהו חבל הצלה שנתי שאני שמחה מאוד לנצל. אני מתפללת שכל ילד וילדה יזכו לגלות את כישרונותיהם המופלאים, ויקבלו את האפשרות בכל מקום שיגיעו אליו, לממש אותם בשמחה ובגדלות נפש.

ולמורתי הקשוחה - אם הייתי פוגשת אותך היום, שמחה הייתי לספר לך שעיסוקי המרכזי היום הוא כתיבה על היבטיה השונים, והכל כנראה תלוי-משקפיים. היום אני יודעת ממרומי גילי, שלו הייתי במקומך הייתי דווקא משבחת את יכולתה של ילדה בת תשע לעמוד מול כיתה ולשלוף סיפור מהמותן, סיפור שנשמע כאילו הוא נכתב כולו מראש.

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם

הוסף תגובה
 
5 תגובות לפוסט זה
חוה (אורח) הגיב ביום שני 1.7.13

מקסים. ונכון. הכאב של לשלוח ילד ללמוד במקום שאין ליבו חפץ בו.

הגב
מטי (אורח) הגיב ביום שני 1.7.13

פשוט מעולה!

הגב
לירז (אורח) הגיב ביום שני 1.7.13

בתור מורה, לוקחת את הדברים אל הלב. כתיבה יפה

הגב
אריק קרמר (אורח) הגיב ביום שני 1.7.13

כל כך נכון,משפט אחד של מורה יכול לשנות חיים של ילד,לכאן או לכאן

הגב
אילה (אורח) הגיב ביום שני 1.7.13

כ"כ נכון, גם הילד שלי קיבל עונש/הערה מהמורה שגרמה לו להשוות את עצמו לילד ה"בעיתי" של הכיתה ובעייניו התמימות זה היה ניראה חסר פרופורציה וממש לא מידתי

הגב